בתור אחת שקוראת הרבה וכותבת לא מעט, אני מאוהבת בשפה העברית. ובעושר לשוני בכלל.
בזמן האחרון שמתי לב שיש שימוש יתר בביטויים מסוימים, באופן שעושה את בשרי חידודין חידודין.
אני לא מדברת על שגיאות נפוצות בלשון העברית, שגם הן יכולות להוציא אותי משלוותי בכל רגע נתון, כמו: "רשמתי לך מייל" במקום "כתבתי" או מספרים לא תקינים כמו "שתי מליון" (אייי, כואב….). על אלה אני מבטיחה לכתוב בנפרד.
הפעם אני רוצה לעסוק בביטויים שגורים, לעתים חביבים, אפילו יפים במקור, אבל ה – Over use הופך ל – Abuse (סליחה על השימוש בלועזית דווקא בפוסט הזה).
במסגרת עמותה קטנה ועלומה שהקמתי לא מזמן, שנקראת "אושר, כושר ויושר" (ביטוי חדש ומקורי שיצא זה עתה מהתנור), לפניכם רשימה ראשונית ובלתי מלאה בעליל של ביטויים שחוקים, מעצבנים ולא פעם גם מתנשאים, שגורמים לי לרצות לצרוח בקול רם:
באתי לברך ויצאתי… מעצבן:
בעונת מסיבות הסיום שאנו שרויים בה בימים אלה, כולם מברכים את כולם.
ההורים מברכים את המורים, המורים את התלמידים, התלמידים את המורים והמורים את ההורים. אלה וגם אלה, מתוך כוונות טובות וטהורות, משתמשים בדיוק באותם ביטויים, שגורמים לי למחלת עור קשה:
"שאפו" (ובהגזמה – "שאפו ענק"), עדיף פשוט "כל הכבוד". בחיי שעדיף.
"זכינו" (ובהגזמה – "אשרינו שזכינו"), נאמר בעיקר על המורה בסוף שנה. אנשים טובים, זה מיצה את עצמו כבר לפני ארבע שנים, בגן לאה.
ל"שאפו" ול"זכינו" יש אח בכור, הלא הוא "זה לא מובן מאליו" – די. די. די.
נכון, יש הרבה דברים "לא מובנים מאליהם", בייחוד ה"נתינה" ו"ההכלה" של סבתא או של המורה מירי, אבל כמה אפשר לשמוע את אותו דבר? האם לא מובן מאליו שכל "לא מובן מאליו" הופך להיות "מובן מאליו" ברגע שמשתמשים בו כל כך הרבה?
סליחה שהתפרצתי. הייתי חייבת לפרוק.
ביטויי חיבה יכולים להיות כל כך… טרחניים:
"את יותר ממוזמנת", "אני יותר מאשמח" – מה הכוונה "יותר" בהקשר הזה? אם אני רק מוזמנת והיא יותר ממוזמנת, אז אני נמצאת נמוך יותר בסולם ההזמנות? ת'כלס, לבוא או לא לבוא?
"אוהבים אותך הרבה" (ולמגדילים – "אוהבים אותך המון") – זה לא בעברית. וגם לא יפה.
"לונדון / ברצלונה / 2016 היית טובה אלינו" – או.קי, הבנתי שממש נהניתם איפה שלא הייתם ומה שלא עשיתם שם. אבל למה להשתמש בביטוי הזה? דווקא ממש רציתי לשמוע, אבל עכשיו אני לא יכולה. דביק לי מדי.
ננשום עמוק, נסתכל פנימה, נהיה קשובים ו… נצעק שמספיק ודי:
"בואי נדייק את זה" – בואי לא. האמת היא, שיש מצבים שבהם הביטוי הזה הוא נכון ומתאים. אבל, מה לעשות, הוא עדיין עושה לי צמרמורת בכל הגוף.
הידעתם שיש היום מקצוע "מדייקת בתים" ו"מדייק עסקים"? אני מבינה את ההיגיון, אבל דחיל ראבקום, שעון שוויצרי מדייק. זהו, פחות או יותר. אז תחשבו על שם מדוייק (ובעיקר שם אחר) למה שאתם עושים.
סליחה ומחילה, מקווה שלא פגעתי באף אחד. ואם כן, אנא פנו אלי בפרטי ואדייק את המילים שלי.
"העצמה נשית" – אין משהו שגורם לי להרגיש פחות טוב עם היותי אישה, מהביטוי הזה. אני מבינה שהכוונה טובה, אבל קשה לי שלא לשאול את עצמי, האם אני באמת כל כך חלשה שכל הזמן מציעים להעצים אותי? ולמה אין העצמה גברית? למה?
צריך לבחון את הדברים (קודם כל רצוי לוודא שאנחנו לא ממאיסים את עצמנו על הסביבה…):
"לחשוב מחוץ לקופסה" – בחייאת. הבחוץ של הקופסה נהיה שחוק מרוב שימוש. בואו נחשוב מחוץ לקופסה על ביטוי חדש. ויפה שעה אחת קודם.
"לחשב מסלול מחדש" – ביטוי שחדר לחיינו בעוצמה בעת שהאפליקציה האלמותית WAZE נמכרה לגוגל תמורת מיליונים רבים שמשום מה לא מצאו את דרכם לכיס שלנו, ואנחנו נשארנו להתמודד עם הפקקים והקנאה (סתם, סתם, מפרגנים. שאפו ענק).
אז מהגברת סיוון הנחמדה, שעוזרת לנו לנווט, לקחנו את הביטוי "לחשב מסלול מחדש" גם לתחומים אחרים בחיים. למשל בעבודה, אם משהו לא ממש הולך לי, יש מי שיציע לי לחשב מסלול מחדש.
מודה, ביטוי טוב. לפעמים אכן צריך לעצור ולבחון את הדרך בה אנו הולכים. אבל כמה אפשר "לחשב מסלול מחדש" בלי להמאיס עלינו לא רק את הביטוי אלא את החיים בכלל?
כשסיוון אומרת את זה, אנחנו חייבים לשמוע, אחרת לא נגיע לרחוב חפץ חיים בפתח תקווה. אבל ביתר התחומים לא חייבים. אפשר גם בלי.
ויכוח הוא הזמן הטוב ביותר ל… התנשא על הצד השני (כי כשאין לי טיעונים יותר טובים, זה מה שנשאר):
"את לא איתי" – במהלך שיחה ערה או ויכוח, אם מישהו אומר לי "את לא איתי" זה יכול להוציא אותי מהדעת. אח שלי, חשבת על האפשרות שאני דווקא ממש איתך, אבל פשוט חולקת על דעתך (וגם צודקת בדרך כלל)?
"בואי…" – ביטוי שאף הוא נאמר במהלך שיחה וממש, אבל ממש, מעצבן, שלא לדבר על מתנשא. מדובר בביטוי חדש יחסית, חסר סבלנות, שגורם לי לא רק שלא לבוא לשום מקום, אלא להפסיק את השיחה לאלתר. בואו, ככה זה לא ילך לשום מקום.
ואחרון אחרון… (אל תגידו לי "חביב", אני כבר עצבנית)
"השראה" – אתם השראה לכל ההורים/מורים/ שכנים/נהגי אוטובוס באשר הם.
אבל כמה אפשר להשתמש במילה הזאת? זה כבר כל כך חסר השראה.
אם תצמידו לי אקדח מים לרקה, אני אודה, ואל תגלו לאף אחד, שגם אני לפעמים משתמשת במילה הזו. יש מקרים שאין ברירה, מקרים שבהם יוצא לי, בעוונותי, לקרוא ולשמוע סיפורי גבורה, עוז ועזוז שממלאים אותי ב…נו, טוב, השראה. ואז אני נאלצת, בעל כורחי וכנגד רצוני, להשתמש במילה "השראה". פשוט אין לי מילה אחרת. אולי לכם יש?
תנו לי קצת השראה, אנא מכם.