בגן חיות הטרף – אריק לארסון

מאנגלית: יניב פרקש

הוצאת בבל

אם תקראו רק ספר אחד השנה (ואני, כמובן, מקווה שתקראו יותר), אני ממליצה לכם בחום שיהיה זה הספר הזה.

נכון, התמונה על הכריכה סתמית ובלתי מושכת.
נכון, כותרת המשנה "דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי" מתאימה יותר לסידרת טלוויזיה סוג ג'.

אבל עזבו אתכם מדברים לא חשובים. זה הספר שאתם רוצים לקרוא.

הספר מרתק, עד שאי אפשר להניחו.

השנה היא שנת 1933, המקום הוא העולם.

לא צריך להיות מבין גדול בהיסטוריה כדי לזהות שמדובר בראשית ימי המשטר הנאצי. היטלר מושבע לקנצלר גרמניה.

הספר מספר סיפור אמיתי, מנקודת מבטו של השגריר האמריקאי בברלין.

בשנת 1933 לא היה לארה"ב שגריר קבוע בגרמניה. השגריר הקודם עזב, רוזוולט זה עתה הושבע לנשיא ומשרת השגריר בגרמניה הייתה משרה שאיש לא רצה בה.

עם עלייתו של היטלר, חווה גרמניה פרצי אלימות בחסות הקנצלר החדש. אנשי פלוגות הסער משתוללים, מכים, מבצעים מעצרים ורוצחים קומוניסטים, סוציאליסטים ויהודים. נבנים בתי כלא מאולתרים ותחנות עינויים במרתפים וצריפים. עשרות אלפי בני אדם נעצרים ומוחזקים ב"מעצר הגנתי" ופעמים רבות מוצאים שם את מותם.

רוזוולט, מצידו, טרוד במשבר הכלכלי החמור שפקד את ארה"ב, "השפל הגדול". הוא מציע את תפקיד השגריר למספר אנשים בעלי ניסיון מדיני ופוליטי, ונענה בנימוס אך בשלילה. מינוי השגריר לגרמניה מתמהמה עד לרגע האחרון כמעט, חודש יוני 1933, מועד נעילת מושב הקונגרס. רגע לפני המועד האחרון, ממנה רוזוולט לשגריר ארה"ב בגרמניה את ויליאם דּוֹד (Dodd).

דּוֹד, אקדמאי בן 64, היה ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת שיקאגו, שהתמחה במחקר על הדרום האמריקאי. דּוֹד חיפש משרה שתאפשר לו להתקדם, אך גם להשלים בנחת את כתיבת ספריו. משום מה, עלה בדעתו שהמשרה שתאפשר לו לעשות זאת הינה משרת שגריר באחת ממדינות אירופה ולשם כך הפעיל מעט קשרים שהיו לו במחלקת המדינה.

בשל מיעוט הקופצים על משרת השגריר בגרמניה, לחץ הזמן שרוזוולט נתון בו לאייש את משרת השגריר בברלין ויתר הטרדות הפנימיות שמעסיקות את הנשיא, מקבל דּוֹד את התפקיד. דּוֹד יודע ששירות דיפלומטי אינו מתאים לאופיו ושהוא "אינו הטיפוס המתאים לכך". הוא בסך הכל מחפש  משרה לא תובענית מדי, שתאפשר לו לחיות בכבוד וגם לסיים את הכתיבה האקדמית שלו. מה שקיבל דּוֹד בפועל, היה רחוק מכך מרחק שנות אור.

בנקודת זמן כה חשובה בהיסטוריה, כשכבר היה ברור שגרמניה שרויה במצב בעייתי ביותר, כשאנשי המקצוע בשגרירות האמריקאית בגרמניה חוזרים ומתריעים, כי המצב בגרמניה מתוח להחריד, אזרחים אמריקאים מוכים ברחובות ברלין כדבר שבשגרה, רק משום שלא הצדיעו במועל יד וכי האלימות והברוטליות מסביב מתרחבות בחסות המשטר – נוכח כל אלה, האגביות שבמינוי השגריר האמריקאי לברלין, מכאיבה.

"איש לא הקדיש מחשבה יתרה, כך נדמה, לסוג האישיות שיידרש ממי שיצטרך להתמודד באפקטיביות עם ממשלתו של היטלר. השר רופר סבר ש"דּוֹד יטפל בחובות הדיפלומטיות בפיקחות, וכאשר הדיונים ייעשו מתוחים הוא ירגיע את המצב בציטוטים מג'פרסון". (עמ' 36).

הספר, כאמור, מבוסס על סיפור אמיתי, ובין היתר על כתביו של דּוֹד ושל אחרים, ומרובים בו הציטוטים והאזכורים (ההפניות הן לסוף הספר, וקצת קשה לעקוב. אני ויתרתי והצצתי רק כשהיה משהו חשוב באמת). הספר מתמקד בעיקר בשגריר עצמו, דּוֹד, ובבתו, מרת'ה, בחורה הרפתקנית בשנות העשרים שלה, שהצטרפה לאביה בגרמניה בעיקר כדי ליהנות מהחיים.

אמריקה הייתה שקועה עד צוואר במשבר כלכלי. בהתייחס לנעשה באירופה התפלגו הדעות בין התומכים בגישה הבדלנית, גישת אי ההתערבות, לבין אלה שסברו כי לא ניתן לעמוד מנגד נוכח האירועים ההולכים ומחריפים בגרמניה של היטלר. בסיטואציה זו, תפקיד השגריר האמריקאי בברלין היה תפקיד מפתח והמסרים שהגיעו ממנו היו חשובים ומשמעותיים ביותר.

דּוֹד, מתוך השקפת העולם האקדמית בה החזיק, סבר שהגישה הטובה ביותר כלפי גרמניה הנאצית הינה גישה אוהדת ולא שיפוטית ככל שניתן, כזו שתנסה להבין את התפישה הגרמנית לגבי העוול שנגרם לה בהסכם שסיים את מלחמת העולם. הוא האמין ברציונליות הטבועה בבני האדם וסבר שבסופו של דבר ינצחו ההיגיון והשכנוע – בפרט בכל הנוגע לבלימה של רדיפת היהודים בידי הנאצים (עמ' 59).

בגישה זו דבק דּוֹד וגם כשהמציאות טפחה על פניו, הוא התעקש שלא לראות אותה. בקורא, שיודע מהו הסוף המר,  מתעורר הדחף לשלוח יד, לטלטל את דּוֹד, אפילו לתת לו סטירת לחי הגונה עד שיראה שטוב לא ייצא מפה, וכל זה ייגמר בבכי גדול. אבל דּוֹד בשלו, מאמין בטוב שבאדם.

למרות היותו ספר היסטורי, הספר כתוב כסיפור טוב. למרות, ואולי דווקא בגלל, שהסוף ידוע מראש, הסיפור מרתק. מצד אחד – המשטר הנאצי הולך ומתפתח, דוהר במדרון תלול ומטורף של אלימות כלפי כל מתנגדי המשטר, מי שנחשד כמתנגד המשטר, כלפי כל מי שחשב אחרת או היה מי שהלשין שהוא חושב אחרת, ובעיקר, כמובן – כלפי היהודים. מצד שני – ישנו דּוֹד, המתעקש על תפישת עולמו ועל ניסיונותיו לכבד את המדינה המארחת, את נופיה המקסימים, את תרבותה המפוארת, אך לאט לאט, הרבה יותר מדי לאט, מתחיל להבין שזוהי גם מדינה שאורחותיה הולכים ונעשים קשים, ברוטליים ובלתי אנושיים.

השאלה, שהיא החשובה ביותר באותו זמן, האם פניו של היטלר לשלום או למלחמה כוללת, נענית ע"י דּוֹד בהתאם לתפישת עולמו. במשך תקופה ארוכה, הוא מעריך, וכך גם כותב במסריו למחלקת המדינה, כי למרות התנהגות המשטר, היטלר איננו מעוניין במלחמה. דּוֹד נותן להיטלר ליהנות מהספק גם כשכבר אין ספק. אנשי השגרירות המיומנים, ובמיוחד סגנו של דּוֹד, ג'ורג' מסרסמית', שולחים מסרים אחרים, חמורים ומבוהלים הרבה יותר, של סכנה מיידית, התחמשות והתעצמות צבאית של היטלר שתוביל למלחמה עולמית. אך דּוֹד, מעדיף את האופטימיות והתקווה. הוא מתרכז בניסיונות לשדר אורח חיים צנוע, דווקא נוכח אורח החיים הרהבתני של הנאצים, צעד שגוי בעיני סגניו בשגרירות, המשדר חולשה מצד ארה"ב במקום בו הכוח והכסף הם השליטים. דּוֹד מוטרד מבזבוז הכספים בשגרירויות השונות ומתמקד בהצעות חיסכון, במקום בקטסטרופה ההולכת ונרקמת אל מול עיניו.

הקריאה בספר היא כמו גירוד של פצע. אתה יודע שזה ידמם בסוף, אבל חייב להמשיך, ותוך כדי הגירוד נגרמת לך גם הנאה משונה.

אתה יודע מה שדּוֹד לא יודע, אתה יודע איך זה ייגמר. אבל דּוֹד ממשיך לשלוח מסרים אופטימיים יחסית לרוזוולט. יש בו עדיין תקווה שהרציונל יגבר. שגרמניה לא תפנה שוב למלחמה עולמית. שהיטלר יתפכח. הוא רוצה לתת הזדמנות ל"נערים הגרמניים הטובים הללו" להחיות את המדינה היפה שלהם.

ואז מתעוררות המחשבות הקשות באמת – מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה?

הנורא מכל, בעיני, הוא שקשה לשפוט את דּוֹד לכף חובה. הוא האמין בטוב. נתן צ'אנס לתקווה. האם המסר הוא לא לעשות כמוהו? הרי כל אחד מאתנו רוצה להאמין שבסופו של דבר יהיה טוב. רואי השחורות הם בשוליים, נדחקים בידי מי שרוצה לתת הזדמנות למציאות להוכיח שיהיה טוב.

אני מניחה שכל אחד ייקח את המסר למקום אחר, בהתאם להשקפת העולם שלו. יש מי שיגיד שעלינו לקרוא את המציאות ולהפסיק את הכיבוש, ויש מי שיגיד בדיוק את ההפך – שעלינו לקרוא את המציאות ולהראות עוצמה.

דּוֹד מתפכח מאוחר מדי. בארה"ב כבר אין מי שיקשיב לו.

האם התפכחות מוקדמת מצד דּוֹד הייתה משנה משהו? אם ארה"ב הייתה מבינה קודם את השואה המתקרבת ובאה, האם הייתה נוקטת מוקדם יותר בצעדי התערבות מוקדם ומשנה את ההיסטוריה? כלל לא בטוח. וגם זה כואב.

מלחמת העולם השנייה עדיין כואבת. השואה היא עדיין פצע, שמעלה ארוכה, אך לעיתים קרובות עוד מדמם. יש לקחים ברורים מהמלחמה ויש לקחים שהם עדיין בגדר סימן שאלה, וכל אחד שם את סימן הקריאה בהתאם להשקפת העולם שלו.

רוצו וקראו את הספר המרתק הזה.

הפתעה קטנה ונעימה שהייתה לי – 

הספר כתוב כל כך טוב ועורר בי המון מחשבות, עד שהחלטתי לכתוב לסופר, אריק לארסון.

כתבתי לו מייל, סיפרתי לו שמאד נהניתי מקריאת  הספר.
הודיתי לו על נקודת המבט החדשה שהוא הביא, זאת של שגריר ארה"ב בראשית ימי המשטר הנאצי, נקודת מבט שלא הייתה מוכרת לי.

כמו יעכנע מצוייה, לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לו שהספר שלו ואני קרובי משפחה מדרגה שלישית, כי אני דור שלישי לניצולת אושוויץ. אפילו העזתי וצירפתי לו קישור לתמצית הסיפור של סבתי ואחיותיה והישרדותן במחנה ההשמדה, במשרדו של יוזף מנגלה. תוך שעות בודדות קיבלתי מהאיש תשובה שגרמה לי לאושר רב. הוא אפילו הבטיח לקרוא את הסיפור של סבתא שלי. 

מוסר השכל: יש אנשים נחמדים בניו ג'רזי.
מוסר השכל 2: שווה להעיז ולנסות.
מוסר השכל 3: אם בתוך תוכך מסתתרת יעכנע, לפעמים כדאי לתת לה לצאת החוצה.