ביצת עוף החול – כתבה גליה אגם שטרן
איורים: מיכל מרום וגליה אגם שטרן.
גילוי נאות: את גליה אני מכירה ואוהבת מסדנת הכתיבה המופלאה של שגית אמת.
גליה איבדה את אביה ביום בו מלאו לה 12.
הספר "ביצת עוף החול" עוסק בהתמודדות של ילדה עם אובדן.
מי את, גליה אגם – שטרן?
אני אמא לשניים, נשואה לרן.
באה מתחום החינוך. בשנים האחרונות מתמקדת בשילוב בין כתיבה ואיור.
כשהייתי בת 9, המורה נתנה לנו משימה לכתוב משהו לנשיא החדש שנבחר, יצחק נבון. שני ילדים בכיתה כתבו חמשיר.
במספר מצומצם של שורות הם כתבו שיר סאטירי. מצד אחד, בירכו את הנשיא ומצד שני דיברו על הקשיים שיהיו לו מצד הממשלה שלא תגבה אותו. הם עשו את זה מאד בחן, ואז הבנתי שכתיבה זה לא רק למבוגרים. מאז אני כותבת. בעיקר שירים, אבל גם סיפורים קצרים.
איך נולד הרעיון לכתוב את הספר?
הייתי בסדנת כתיבה שעסקה בכתיבה לילדים. אחת המשימות היתה לכתוב על המשפחה בהקשר של חיות. כמטאפורה.
קיבלתי את המשימה והספר פשוט יצא ממני.
לקח לי הרבה שנים להוציא את הספר לאור, משום שהוא מאד אישי. אני לא אוהבת פרסום אבל חשוב לי שייקראו את הספר, כי מתוך המקום האישי שלי, הספר יכול להגיע להרבה אנשים שחוו דבר דומה.
ספרי לי על הספר.
הגיבורה בספר שלי היא ילדה. הילדה גדלה במשפחה חמה ואז משהו קורה. אבא נעלם, והיא נשארת להתמודד עם המצב. הילדה יוצאת למסע לנסות להבין מה קרה לאבא שלה. בסיום המסע, היא מבינה שלא תמיד ניתן לקבל את כל התשובות, אבל היא חוזרת לבית החדש שהיא הקימה. יש כאן אופטימיות.
הספר מזמן את הקורא למצוא את הדרך הנכונה לו להתמודד עם האובדן. אני חושבת שאין דרך אחת נכונה.
אתן לך דוגמה – האזכרה השנתית לחללי צה"ל היא המונית. אני כמובן מכבדת אותה, אבל לקח לי המון שנים להבין שזה לא מתאים לכל אחד ושאני יכולה להגיע בזמן שקט, שיותר מתאים לי.
איזו ילדות היתה לך?
היה לי בית נפלא. גדלתי בקרית חיים. להורי היתה סבלנות רבה והם השקיעו הרבה מאד בי ובאחותי. אמא שלי היתה משחקת איתי במשך שעות. אבא שלי עבד ברפא"ל. הוא יכול היה להשאר בעבודה שעות נוספות, אבל ויתר על כך כדי להיות איתנו. הוא היה מספר לי על חדשות מדעיות מהעולם, וכשהייתי בת 11 הוא קנה לנו מחשב, דבר נדיר מאד בזמנו, ולימד אותי לתכנת.
בספר תיארתי את אבא כדג זהב. אבא שלי מעולם לא דיבר על עיסוקיו ברפא"ל וזה התחבר לי לדג, שלא מדבר. אבא שמר בליבו סודות חשובים, שחלק קטן מהם התגלה לנו אחרי מותו ואת חלקם אנחנו לא יודעים עד היום. אבל הוא לא היה סתם דג. עבורי אבא היה דג זהב, כזה שמגשים משאלות.
כשהייתי בת 12, אבא שלי זומן למילואים. הקדמנו לחגוג את בת המצווה שלי כדי שתתקיים לפני המילואים של אבא. חגגנו ואבא יצא למילואים. במהלך תרגיל בבסיס מסווג, אבא נפטר. נסיבות פטירתו אינן ידועות לנו עד הסוף, בגלל הסודיות של התרגיל ושל הבסיס. סימן השאלה בנושא הזה נותר אצלי עד היום.
קיבלנו את הבשורה בערב ראש השנה, שהוא גם יום ההולדת שלי.
אנחנו מדפדפות בספר, קוראות ומתעמקות באיורים.
האיורים עדינים, תמימים, ויש בהם הרבה ניואנסים, שמתגלים לעיתים רק בקריאה השנייה או השלישית. שזור בהם גם חוט דק של הומור.
את הספר, אומרת גליה, ניתן לקרוא בכמה רבדים. למשל, בהתחלה, כשהבית שלם, אמא מצוירת כדובה עסוקה, עם "קוצים" בישבן. הקוצים מתעגלים כלפי מעלה, דמויי חיוך.
אחרי ההעלמות של אבא, הקוצים של אמא פונים כלפי מטה, בעצב. העיניים בסריגה של אמא בוכות. הספרים המונחים על השולחן משתנים מספרי הדרכה להורים "כיצד תמנעו מחיבוק דב?" – לספרים כמו: "על הדבש ועל העוקץ" ו"מעשה בחמישה בלונים" – ספר שלא רבים מודעים לכך שהוא מפגיש את הילד בגיל הרך עם נושא האובדן ("זה סופו של כל בלון").
הילדה גיבורת הסיפור מאוירת כחיה לא חד משמעית. יש בה קצת מאמא וקצת מאבא, כמו לכל הילדים. כשהיא יוצאת אל המסע שלה, היא עדיין ילדה ויש לה קליפת ביצה, כמו חיתול. היא עוברת בדרך הרבה דברים, אבל היא מאד נחושה ויודעת שהיא תעמוד במשימה. היא יוצאת לדרך כדי להבין.
בסוף הדרך, הילדה לא בהכרח מבינה עד הסוף את מה שקרה, אבל היא מבינה שאובדן הוא לכל החיים, ושצריך לשחרר ולהמשיך הלאה "כי יש רגעים שצריך להניח. לקיים זה נפלא, אך לעיתים מספיק להבטיח".
באיורים יש הרבה מאד פרטים משמעותיים. אפשר להתעמק בהם יחד עם הילד, לגלות עוד ועוד פרטים ולפתח סביבם שיחה. למשל, כשהילדה חוזרת אל הבית, היא לא מגיעה לבית ממנו יצאה, אלא לבית חדש שהיא מקימה. בבית החדש רואים שני זוגות של נעליים – של גבר ושל אישה. מבינים שיש כאן משפחה חדשה. בתמונה שעל הקיר רואים את הדרך שהילדה עשתה. היא לא שוכחת אותה, אבל היא רק תמונה על הקיר.
איך התקבל הספר?
אני מקבלת תגובות מאד מרגשות. אישה שאני לא מכירה סיפרה לי שקנתה את הספר, ולאחר שקראה אותו, השאירה אותו ליד המיטה, בתור משהו שמלווה אותה. מדובר באישה מבוגרת שהתייתמה בגיל צעיר. זה מאד ריגש אותי.
מישהי שמטפלת במשפחות, אמרה לי שהיא בדיוק מטפלת במשפחה עם ילדים שעומדים לאבד את אמא שלהם. היא קנתה את הספר, כחלק מהטיפול.
הספר כתוב על רקע התרבות הישראלית, ולמרות זאת, אישה שהתאלמנה לא מזמן וגרה בהולנד תרגמה את הספר עבור בתה.
הידיעה שהסיפור האישי שלי מדבר לאנשים אחרים מחממת את ליבי.
איך היית מגדירה את הספר כספר ילדים או מבוגרים?
אפשר לקרוא את הספר ולהבין את האיורים בכמה רבדים ולכן אני חושבת שעדיף שילדים יקראו אותו בתיווך של מבוגרים.
כמובן שזה מתאים מאד למשפחות שחוו אובדן של מישהו קרוב, אבל לא רק. הספר יכול להתאים גם למישהו שלא חווה אובדן, אבל רוצה לעסוק בנושא, למשל, מורה שרוצה להעביר את הנושא לקראת יום הזיכרון.
תודה, גליה יקרה.
את הספר ניתן להשיג בסטימצקי, בצומת ספרים ובחנויות עצמאיות בתל אביב.