האדון שנפל לים

Gentleman overboard

מאת: הרברט קלייד לואיס.
מאנגלית ואחרית דבר: יהונתן דיין.
הוצאת זיקית.

מה הופך קריאה בספר למענגת?

לעיתים לא מדובר בהשתלשלות עניינים מרתקת. לעיתים יופיין של המילים, חוכמתו של הסופר והמחשבות על עצמנו המשתקפות אלינו תוך כדי הקריאה, כל אלה יכולים להפוך ספר לחוויה נפלאה.

כזה הוא הספר "האדון שנפל לים".

מדובר בספר לא ארוך, שנכתב ע"י הרברט קלייד לואיס בשנת 1937. מסיבות שאינן ברורות, הספר לא זכה למהדורות נוספות ונשכח בתהום הנשייה.
תודה להוצאת "זיקית" שמשתה אותו משם.

הנרי פרסטון סטנדיש הוא אחד משמונת הנוסעים באוניה העושה את דרכה מהונלולו לפנמה סיטי.

סטנדיש הוא סוחר מניות  ניו – יורקי, שיש לו הכל – אישה נאה ומבינה, ילדים יפים ומשרה מכובדת. הוא חי חיים הולמים והגונים.

"סטנדיש…זכה לטוב ביותר מכל דבר, בלי שהבין מעודו שמדובר בטוב ביותר. הוא קיבל הכל כמובן מאליו במין שלווה חסרת דימיון. אותם כוחות שמחוץ לשליטתו השתלטו על סטנדיש לעיתים נדירות בחייו…פרט לכך התנהלו החיים על מי מנוחות, וקול פכפוכם כמעט שלא הגיע לאוזניו" (עמ' 47).

אם תקראו שוב את המשפט האחרון, אני מקווה שתחשבו כמוני, שהוא כל כך יפה, שבשבילו בלבד שווה לקרוא את הספר.

יום אחד נתקף סטנדיש באי נעימות בלתי ברורה, הרגיש חולה, עייף ומדוכא. הוא לא מצא נחמה והרגיש שהוא חייב להסתלק לזמן מה.

אלה הן הנסיבות שבגינן מצא את עצמו סטנדיש על סיפונה של האניה "ארבלה".

בשעה מוקדמת בבוקר אחד, החליק סטנדיש מסיפונה של "ארבלה". הוא מצא את עצמו בים, מביט ב"ארבלה" המתרחקת.

באופן פשוט ומופלא, מנטרל הסופר את כל רעשי הרקע של סטנדיש, מפשיט אותו לחלוטין, במובן המילולי והמטאפורי של המילה, ומשאיר אותו לבד, אולי בפעם הראשונה בחייו, להיות עם עצמו.

אפילו לים הסופר אינו מניח להתערב במצבו של סטנדיש. במשך רוב שעות שהייתו של סטנדיש במים, הים הוא רק התפאורה. סטנדיש אינו נאלץ להאבק בו כדי לשרוד, שהרי אם היה עסוק במלחמת השרדות, לא יכול היה להתפנות לעצמו ולמחשבותיו. עוד מילדותו היה סטנדיש בעל יכולת ציפה. תכונה זו, יחד עם מזגו הנוח של הים, מותירים את סטנדיש עם די כוחות להתבונן עמוק אל נפשו ורחוק אל חייו שבניו יורק.

בתוך המים סטנדיש מתחיל להרגיש בעוצמה מגוון רחב של רגשות. בתחילה הוא חש בושה.

"למרבה הפליאה מחשבותיו של סטנדיש באותן שניות היו טרודות בבושה יותר מאשר בפחד. גברים במעמדו של הנרי פרסטון סטנדיש לא נופלים להם מספינות באמצע האוקיינוס. זה פשוט לא נהוג, זה הכל. זה מעשה טפשי, ילדותי, לא מנומס, ואילו היה אפשר להתנצל על כך בפני מישהו, סטנדיש היה מתנצל" (עמ' 31)

לאחר מכן סטנדיש, שעם נפילתו למים כלל לא הצליח להוציא מגרונו קול, מתעשת ופותח בזעקות בניסיון נואש להשמע על ידי אנשי הספינה. ואז, מבלי לדעת למה, הוא מתחיל לצחוק.

"הוא צחק כפי שלא צחק מעודו, כפי שלא יצחק שוב לעולם. שאגות צחוק, רעמי צחוק, צחוק שהעלה דמעות בעיניו, שחנק את גרונו. הנרי פרסטון סטנדיש נפל מספינה!… זה היה באמת מצחיק" (עמ' 41).

אחרי הצחוק מופיעה הבדידות.

"ולפתע התחיל הנרי פרסטון סטנדיש לתפוס את הבדידות האמיתית שבמצבו. הוא היה צרור חיים כה קטן ועלוב בעולם כה אדיר. השמש כה חזקה והוא כה חלש. האוקיינוס הזה שאין לו שיעור, הבטוח כל כך בעוצמתו, הזכיר לו שאין הוא אלא אדם מפוחד הנמצא הרחק מביתו. חלפו עוד כמה רגעים עד שסטנדיש גילה שהוא כבר אינו צוחק" (עמ' 42).

אותו סטנדיש, שהיה לו הכל בניו יורק, אך לא הרגיש דבר, כשהוא חסר כל, בודד באוקיינוס, מתחיל לפתע להרגיש.

בתהליך העוצמתי שעובר עליו מגיע סטנדיש לתובנות חשובות בנוגע לחייו.

לפתע הוא מבין מה קרה לו בניו יורק.

הוא מכנה זאת בינו לבין עצמו "מחלת השלילה המוחלטת".

"לא היתה בו שום סקרנות כלפי העולם, לא רצה דבר, גופני או רוחני, לא רצה לפגוש אנשים, אך גם לא להיות לבד" (עמ' 100).

אך בעודו צף בודד בלב ים,

"בבת אחת חלפה בגופו תשוקה עזה לחיות…מעולם לא חש רגשות עזים כל כך כלפי הנושא. הוא פשוט חי את חייו בלי לתת על כך כמעט את דעתו, ורק הניח במעורפל שיום אחד, כדרך הטבע, ימות. אבל כעת ראה בבהירות שהחיים יקרים מפז" (עמ' 99).

המסע של סטנדיש אל תוך עצמו הוא מסע מרתק, מעורר מחשבה ועניין. המינימליזם של החומר בספר מאפשר את העומק של הרוח. למרות שהספר נכתב בשנת 1937, התחושות שחש סטנדיש אינן זרות לנו. ייתכן שהיום אנחנו אפילו חשים בהם ביתר שאת. לעיתים יש לנו הכל, אך חסר לנו דבר מה. האם אנחנו יודעים להעריך את מה שיש? האם החיים עצמם יקרים לנו?

הקריאה בספר היא עונג צרוף.

לא כדאי לחכות לנפילה לאוקיינוס (או לכל נפילה אחרת, חומרית או רוחנית), כדי להרהר על חיינו.

ממליצה בחום לקרוא את הספר הקטן והמיוחד הזה. החגים הבאים עלינו לטובה הם זמן נפלא למחשבות עמוקות.

"הוא הביט לשמיים. הם היו עצומים כאומץ ליבו של האדם, והים היה רחב כתקוותיו" (עמ' 69).

שתהיה שנה מבורכת.