שוסטק היה הלקוח הכי גדול של המשרד שלנו. היתה לו חברה ענקית ליבוא ויצוא ועשרות חברות בנות. היו לו שני בנים, אלון ועופר שוסטק וחתן אחד – עוז מילר. הם היו גבוהים, חסונים ולבושים היטב. כולם עבדו באחת מחברות שוסטק.
למר שוסטק עצמו היה שפם וכרס גדולה. הוא היה נשוי בפעם השלישית לאישה צרפתיה, צעירה ממנו בעשרים וחמש שנה. בכל פעם שהוא נכנס למשרד שלנו כולם רעדו. המזכירות, המתמחים, עורכי הדין והשותפים. השותף הבכיר היה יוצא מהחדר שלו ופותח למר שוסטק את הדלת. ביציאה הוא היה מזמין עבורו את המעלית. נדמה לי שפעם אחת אפילו ראיתי אותו פותח לשוסטק את דלת השירותים, אבל אני לא בטוחה.
לשוסטקים היתה הליכה איטית, של מי שבטוח שהעולם חייב לו משהו. לרוב זה גם היה נכון. המשרד ייצג את משפחת שוסטק בעשרות תיקים. רוב התיקים היו תביעות של לקוחות. השוסטקים הנחו את המשרד למשוך זמן, לבקש דחיית מועד, הארכת זמנים, איחוד תיקים ומה לא. לרוב האנשים נשברו וויתרו. הבינו שהתהליך יתמשך עד אין סוף ויעלה להם הרבה יותר ממה שהם יכולים להרשות לעצמם. השוסטקים חיכו בסבלנות עד לרגע הזה, של השבירה.
הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי למשרד, היה לטפל בצוואה של הסבא, י. שוסטק, האיש שהקים את שוסטק ובניו בע"מ. עורך הדין שאותו החלפתי טיפל בצוואה במשך עשר שנים לפני. הבנים והנכדים רבו בלי סוף על סעיפי הצוואה, למרות שהיו בה מספיק דירות לכולם. עיקר המריבה היתה בין אלון שוסטק לעוז מילר, בעלה של אחותו. בכל פגישה הויכוח ביניהם היה מתלהט והטונים עלו וצרמו. הם צעקו אחד על השני במשך שעות ומדי פעם גם פלטו קללה עסיסית.
היתה להם, לשוסטקים, דרך לדבר עם אנשים כאילו הם שקופים. תמיד כשדיברו, הם הביטו דרכך. אני לא חושבת שמישהו מהם זכר איך קוראים לי, למרות שישבתי איתם בעשרות ישיבות, הכנתי להם חוזים, החתמתי אותם על תצהירים. הם רצו שהכל יהיה מוכן ושיגזול מהם כמה שפחות זמן ומאמץ. כשחתמו על חוזה, הייתי מעבירה עבורם דף אחרי דף כדי שיחתמו. מעולם לא טרחו לדפדף בעצמם.
לא משנה כמה התאמצת, כמה לילות נשארת במשרד, זה אף פעם לא הספיק להם. תמיד אותו חיוך יהיר. הכל הגיע להם.
יום אחד הגיע אחד הבנים, אלון שוסטק, לישיבה אצל השותף הבכיר. אני הייתי שקועה בעבודה במשרד הקטנטן שלי. אלון נשען על משקוף הדלת, צועק בקול אדיר על מישהו מהעבר השני של הטלפון הנייד. לא הייתי בטוחה שהוא בכלל רואה אותי. כשסיים את השיחה, הביט בחולצה שלי ואמר "אח, הייתי רוצה להכניס את היד לתוך המחשוף הזה" וחזר לישיבה.
אני לא זוכרת שמישהו מהם אי פעם דיבר איתי. תמיד נתנו פקודות. כן, היתה את הפעם ההיא, שנסעתי עם עוז מילר לדיון בבית המשפט בחולון. כל הנסיעה שתקנו. ישבתי במושב לידו והוא הסתכל על הרגליים שלי. כשהיינו בחניה של בית המשפט, חלק איתי תובנה על החיים. הוא אמר לי "אם את רוצה לשמור על הגבר שלך, את צריכה להגיד לו כל יום שהוא הזיון הכי טוב שהיה לך אי פעם". נשכתי שפתיים.
יום אחד הם נכנסו לכלא. המשטרה עקבה אחריהם במשך שנים. הם זייפו חשבוניות והעלימו מס במיליוני שקלים. השותף הבכיר במשרד הגיע לבית המשפט לתת עדות אופי. אין לי מושג איזה עדות אופי אפשר היה לתת לטובתם. בכל מקרה זה לא עזר. גם הערעורים שהם הגישו נדחו. בסוף המשפט הם ביקשו לא לשהות בכלא כולם בו זמנית "כדי שיהיה מי שישמור על המשפחה". צחקתי בליבי. אני הרי ראיתי אותם כשהם היו מוכנים להרוג אחד את השני בשביל דירה במנהטן ובנין משרדים בדרום תל אביב. אבל הם נימקו את הבקשה ברגש רב והשופט נענה. הבנים והחתן נכנסו לכלא בזה אחר זה. אחר כך נכנס האבא.
בוקר אחד קרא לי השותף הבכיר. "צריך להחתים את מר שוסטק על תצהיר". הוא אמר והושיט לי מעטפה חומה. לקחתי את המעטפה ועליתי על מונית למעשיהו. פעם ראשונה בחיי ביקרתי בבית כלא. נכנסתי בשער, לאחר שהפקדתי את תעודת עורכת הדין שלי. אסירים במדים חומים שעסקו בגינון לטשו אלי עיניים. שמעתי את הכרוז קורא בשמו של מר שוסטק. לאחר מספר דקות הוא הופיע, לבוש גם הוא מדי אסיר חומים.
"מיידלע" הוא אמר "על מה אני צריך לחתום"? דפדפתי עבורו. הוא חתם והוסיף, כשהוא מלטף את הכרס, "אני צריך שתעשי משהו". מבלי לחכות לתשובה הוציא צרור מפתחות. "גשי אלי הביתה ותתני אוכל לגוצ'י. החתול. קלודט נסעה לפריז ואין מי שיאכיל את החמוד הקטן שלי". הבטתי בסוהר שעמד בצד והסתכל. הוא הנהן, מאשר לי לקחת את הצרור.
שוסטק קם ללכת מבלי שזיכה אותי במבט נוסף. בגבו אלי פסק "מחר תבואי שוב להחזיר לי את המפתחות". לפתע נזכר במשהו, הסתובב אלי, התכופף ולחש על אוזני שני צירופי מספרים, לשער הכניסה ולדלת הבית. ועוד הוסיף ביבושת "תעשי את זה כמו שצריך, כן? החתול הזה יקר לי".
השעה היתה כבר ארבע. קבעתי היום עם עידו ללכת לקנות טבעת. החתונה בעוד פחות מחודש ועוד לא קנינו טבעות. שלוש פעמים קבענו וכל פעם ביטלתי בגלל העבודה במשרד. הודעתי לעידו שלא אגיע גם היום ולקחתי מונית. זכרתי את הכתובת מעשרות כתבי הגנה שהגשתי בשמם. בדרך עצרתי לקנות אוכל לחתולים. הוצאתי את מאה השקלים האחרונים שנותרו לי בארנק.
בית שוסטק עמד כמו מבצר ענק בלב תל אביב. עברתי את השער, צעדתי בשביל ונכנסתי אל הבית. כדרכן של אחוזות, בחניה עמדו מספר רכבים מפוארים. היה נדמה לי שאני מזהה ביניהם גם את הרכב של עוז מילר.
הבית היה לבן, מכוסה כולו בשיש מבריק. מעקה המדרגות היה עשוי מזכוכית והתקרה היתה גבוהה, ממנה השתלשלה נברשת ענק. הלכתי על קצות האצבעות, נזהרת שלא לדרוך על השטיחים. יצירת אומנות גדולה היתה תלויה על קיר מחופה אבן . חיפשתי את גוצ'י במבואה, בסלון, במטבח.
בחוסר רצון ובאי נוחות עליתי לקומה השנייה. הבית נצץ, אבל היה לי קר וצמרמורת עברה בעורפי. התיק שלי רטט. העפתי מבט וראיתי שעידו מחפש אותי. התעלמתי והמשכתי במעלה המדרגות. נכנסתי בשקט לחדר הראשון. שולחן עבודה גדול עמד במרכזו ועליו מחשב ושני מסכים. מלבד זאת השולחן היה ריק, סטרילי, אף לא פיסת נייר אחת. שאלתי את עצמי האם מישהו אי פעם עבד על השולחן הזה. האם מכאן זייפו את החשבוניות?
על הקיר הייתה תלויה תמונת פורטרט גדולה. י. שוסטק המנוח, מייסד האימפריה. עכשיו הבנתי מהיכן הביאה הגנטיקה את החיוך היהיר אל פניהם של השוסטקים. אם י. שוסטק הנכבד היה יודע שעכשיו ביקרתי אצל הבן שלו בכלא, שכבר שתים עשרה שנה הצאצאים שלו מוכנים להרוג אחד את השני בגלל הצוואה שלו, יש לי תחושה שהוא היה מחייך קצת פחות.
יללת חתול נשמעה מהחדר הסמוך. מיהרתי לצאת בעקבותיה. דלת החדר היתה פתוחה מעט. הצצתי פנימה. מיטת אפריון עמדה במרכז החדר. על המיטה ראיתי שתי דמויות. תנוחת הדמויות לא השאירה מקום לספק. קלודט לא נסעה לחו"ל. נזכרתי ברכב של עוז מילר שראיתי בחניה ונסוגתי בבהלה אחורה. תוך כדי, כמעט דרכתי על גוצ'י שהיה רזה כמו שלד ונראה כמי שלא אכל ימים רבים. הייתי מוכרחה לצאת משם.
בהינף יד הרמתי את גוצ'י ויחד איתו יצאתי בחופזה מהבית.
בערב עידו התפלא: "מה זה? לא אמרת לי שאת אלרגית לחתולים"? ומאיפה בכלל הבאת את החתול הזה, מביאפרה"? חייכתי חיוך רפה. יש מקומות יותר גרועים. חשבתי.
למחרת חזרתי למעשיהו. החזרתי את המפתח למר שוסטק שהסתכל, כתמיד, דרכי. "נו, מה שלום החמוד שלי, גוצ'י"?
"נהדר, מר שוסטק, פשוט נהדר. הוא בידיים טובות" אמרתי והסתובבתי ללכת.
