הוצאת הספריה החדשה.
תרגום: אלון אלטרס.
"הסיפור של שם המשפחה החדש" הוא הכרך השני בסדרת הרומנים הנפוליטניים.
הכרך הראשון, "החברה הגאונה" מספר על שתי חברות, לילה ואלנה, מגיל הילדות ועד לגיל 16. הספר מסתיים בחתונתה של לילה בגיל 16. הכרך השני מספר את סיפורן כשהן בנות 16 עד 23.
מהו סוד הקסם של שני הספרים? מה יש בהם שמושך אותך אליהם עד שאינך רוצה להניח אותם מידך?
בראש ובראשונה, מדובר בסיפור על חברות.
לא סתם חברות. החברות בין לילה ואלנה (שהיא גם המספרת) היא עזה, עצומה, לא טריוויאלית. הן כרוכות זו בזו, מתקרבות ומתרחקות חליפות, אוהבות, מקנאות, מבינות ולא מבינות זו את זו.
החברות בין שתי הבנות נוכחת בספר בעוצמה, מופיעה בכל עמוד, משתרגת בכל סיפור ועלילה, ומתפתחת יחד עם לילה ואלנה עצמן.
הקשר ביניהן הוא כה עז, עד כי כל אחת מהן מגדירה את זהותה באמצעות חברתה.
לשתי הבנות, לכאורה, נקודת פתיחה זהה – שתיהן נולדו בנפולי, למשפחות קשות יום. שתיהן חכמות ומתגלות כתלמידות טובות, דבר יוצא דופן במקום ממנו הן באות. אין ספק, כי בשתי הבנות (ואולי בכל אחד מאיתנו?) גלומה הבטחה.
אולם, לכל אחת אופי שונה, בחירות שונות וכל אחת מהן צומחת לכיוון שונה.
לילה נישאת בגיל 16 לסטפנו המבוסס. היא זוכה לחיי נוחות כלכלית, אך אינה אוהבת את בעלה ומציאות חייה קשה. היא מנסה לבעוט במציאות ובמוסכמות הנגזרות ממנה.
אלנה ממשיכה ללמוד ואף יוצאת ללימודים גבוהים מחוץ לנפולי. למרות הריחוק ביניהן, לפרקים אף נתק של ממש, ברור כי הקשר הרגשי בין שתי החברות הוא חזק ולכל אחת השפעה אדירה על האחרת:
"חייה משקיפים תדיר אל שלי, במילים שאני מבטאת, שיש בהן לעיתים קרובות הד למילותיה שלה…" (עמ' 354)
בסוף הספר, כאשר אלנה מגיעה לבקר את לילה היא חושבת: "הבנתי שהגעתי לכאן מלאת יוהרה, קלטתי שעשיתי את כל הנסיעה הזאת – כמובן בתום לב, בחיבה – בעיקר כדי להראות לה את מה שאיבדה ואת מה שאני זכיתי בו. אך היא הבחינה בכך מרגע שהופעתי מולה, ועכשיו…היא מסבירה לי בתגובה שלמעשה לא זכיתי בכלום, שאין שום דבר בעולם שאפשר לזכות בו, שחייה מלאים בהרפתקאות מגוונות ופזיזות בדיוק כמו חיי, ושהזמן פשוט גולש לו בלי שום משמעות, ויפה להתראות מפעם לפעם כדי להקשיב לצליל המטורף של מוחה של אחת מאיתנו, המהדהד בצליל המטורף של מוחה של האחרת" (עמ' 491).
כאמור, קסם מספר אחד של הספרים הוא החברות. מי יכול להשאר שווה נפש אל מול חברות עוצמתית, מפותלת, חכמה שכזו?
הקסם השני היא היכולת של אלנה פרנטה להביא אותך לנפולי. פרנטה מספרת סיפור על שכונה עניה בנפולי שבה לא קורה שום דבר דרמטי, אבל כל מה שקורה, קורה בדרמטיות: אהבה, קנאה, בגידה, שיגעון, אלימות.
פרנטה מספרת על צבעים, ריחות, אנשים. אתה יכול ממש לראות זאת בעיניך, להרגיש כאילו אתה עצמך גדלת שם. אתה מכיר את האנשים (יש הרבה מאד דמויות בספר), מלווה אותם לאורך שנים, אתה נכרך בהם כמו בערימת חוטים צבעונית, מפותלת, מלאת קשרים שאינם ניתנים עוד להתרה. ככל שמתקדמת הקריאה, ערימת החוטים הזו הופכת להיות רכה, חמימה ומרתקת, ואתה שואף להיות חלק ממנה ולהשאר בה.
*הצילום הוא של תמרי סלונים ליבס המקסימה ומעוררת ההשראה, בעלת הבלוג tanariandme.
הקסם השלישי נעוץ בכך, שלמרות הלוקליות והפרובנציאליות של המקום והזמן שבו מתרחשים הספרים, פרנטה שוזרת בהם תובנות על – זמניות. אבחנות רגישות, ניתוחים דקים של סיטואציות ורגשות, שכל אחד, בכל זמן ומקום, יכול להזדהות איתן.
קסם רביעי הוא הקסם הפשוט והחשוב – הסיפור. אלנה פרנטה יודעת לספר סיפור מרתק. לקראת סוף הספר השני, קראת כבר שני כרכים לא דקים, אתה מכיר היטב את הדמויות, בכל זאת ליוית אותן מינקות ועד גיל 23, מה עוד יכול לקרות? פרנטה מצליחה להפתיע ואתה נותר מסוקרן ומחכה חסר סבלנות לכרך הבא (בבקשה, הוצאה יקרה – תרגמו אותו במהרה).
שני הספרים הם פנינים של ממש. מומלץ בחום.
להתחיל, כמובן מהספר הראשון, "החברה הגאונה".