הסירחון

"תארגן סיגריה, אני נכנס רגע פנימה להזמין עוד אספרסו, ותשים גם עין על הכלבה, היא קשורה לרגל של הכסא".

אני חייב לקום ולעשות סיבוב בפנים. נדמה לי שראיתי שם את זאתי, שהיתה רל"שית כשהייתי אלוף הפיקוד. מסודרת כזאת, גוף יפה, שפתיים עבות כאלה. אחח. תמיד אהבה אותי, אני חושב שאפילו העריצה אותי.

זה היה הרבה לפני שכל הסירחון התחיל. היא וכל החברות שלה היו מסתכלות עלי כאילו אני אלוהים. סוג של אלוהים הייתי. נראיתי מעולה. גם היום אני נראה לא רע בכלל. הבוקר, לפני שיצאתי לטיול עם הכלבה הסתכלתי טוב טוב במראה, כמו כל בוקר. בדקתי את עצמי מכל הכיוונים. נראה ממש טוב לגילי. יש הרבה שיער על הראש, ברוך השם, ושחור, וגם הכרס לא ממש בולטת.

לקח לי הבוקר אולי שעה וחצי להתארגן. טוב, אני לא ממהר לשום מקום. עדיין מחכה לטלפון מבני, שהיה איתי בבה"ד אחד ואחר כך בקורס ממ"פאים. יש לו עבודה ניהולית בשבילי, הוא אמר. נדמה לי שדיברנו לפני חודשיים.

נמאס לי לשבת, אני שונא את בתי הקפה האלה. אם לא הייתי פוגש את כפיר בזמן הטיול עם הכלבה, לא הייתי מגיע לכאן. אבל אז גם לא הייתי רואה את הזאתי, מה שמה, מהפיקוד. בטוח שהיא תזהה אותי. כל כך העריצה אותי, ותכל'ס, לא השתניתי כמעט בכלום.

מתחתי את החולצה לתוך המכנסיים. שמור טוב, מתאמן בחדר כושר שלוש פעמים בשבוע. עשיתי סיבוב קטן בתוך בית הקפה, כדי שזאתי תראה אותי. היא בדיוק לא הסתכלה, התכופפה להרים משהו. עשיתי עוד סיבוב קטן, כאילו אני מסתכל על הספרים שעומדים שם על המדף. ממש מעניין אותי. לא קראתי ספר כבר איזה עשרים שנה, מאז הקורס בפו"מ, שהכריחו אותנו לקרוא את הספר על הנאצי ההוא. איך העריצה אותי, זאתי, היתה מחייכת אלי עם השפתיים האלה שלה "בוקר טוב, האלוף", "ערב טוב, האלוף". מנומסת כזאת. אני תמיד שמרתי על עצמי, הייתי נאמן לסיגל. אבל להסתכל מותר, לא?

אני לא בטוח שזאת היא בכלל. עוד סיבוב קטן, כאילו בדרך לשירותים. קשה לי להחליט אם זו היא או לא. היא בכלל לא מסתכלת, עסוקה בפגישה שלה. חבל, היתה שמחה לראות אותי. היה עושה לה את היום.

לא משנה. לקחתי את האספרסו הקצר שהזמנתי ויצאתי החוצה. כפיר אמר לי: "כמה זמן? מה, פגשת מישהו שאתה מכיר?" "לא, סתם, היה תור" אמרתי לו.

"הכלבה נבחה כמו משוגעת" אמר כפיר. "מה הסיפור שלה? מה, כל בוקר אתה לוקח אותה ככה לטיול"?

"לא יודע, קיבלנו אותה במתנה מזמן. ריחמתי עליה הבוקר. סיגל מיהרה ולא יכלה לרדת איתה".

האמת היא שאני יורד איתה כל בוקר. גם אחרי צהריים הרבה פעמים. היא כלבה די זקנה. קיבלתי אותה כשסיימתי תפקיד ראשון של אלוף. הייתי אז מועמד לאלוף פיקוד או לנספח בוושינגטון והיו כאלה שהימרו עלי גם לסגן הרמטכ"ל. בסוף קיבלתי את הפיקוד. יכולתי לקחת גם את סגן הרמטכ"ל בלי שום בעיה, קטן עלי. ואח"כ רמטכ"ל. ברור. אבל אז הכל הסתבך, והלכלוך והכל.

אבל באותו זמן, הייתי על הסוס, רצתי קדימה בלי לראות בעיניים. מי שהפריע לי חטף. אין דרך אחרת. אם לא, כולם היו מטפסים לי על הראש. נתתי להם לדבר, שלא יחשבו שאני לא רוצה לשמוע, אבל עשיתי מה שחשבתי מההתחלה. וגם צדקתי. תמיד צדקתי.

ערב אחד, לפני שהסירחון התחיל, בא אלי הביתה אורח. חבר טוב שלי, ניצן. כולם רצו אז להיות חברים שלי. הייתי מפוצץ בטלפונים, הזמנות לכנסים, הרצאות, ארוחות ערב. אבל ניצן היה חבר חבר. היה איתי בטירונות ואחר כך במסלול. ניצן אמר לי שהוא במרכז לכמה שעות ורוצה לקפוץ. "בכבוד" אמרתי לו, לא חשבתי להתנשא עליו בגלל שאני אלוף הפיקוד והוא חזר להיות קיבוצניק, הרי היינו יחד באוהל המסריח של הטירונות. ניצן בא, ישב איתי ועם סיגל, שתינו קפה אחר כך גם ויסקי, דיברנו, צחקנו. סיגל הלכה לישון ואנחנו ישבנו אולי עד שתים עשרה בלילה, אצלנו במטבח.

סיפרתי לו איך זה להיות אלוף, כולם מכרכרים סביבך, אתה על גג העולם, מילה שלך מזיזה כוחות מכאן לכאן, זה לא כמו להיות מ"מ בצנחנים, מג"ד, אפילו לא כמו מח"ט, חביבי. יש אחריות גדולה. כולם רוצים לתת עיצות, אבל ההחלטה שלך.

בסוף ניצן אמר לי "יש לי משהו באוטו, לתת לך". "בסדר" אמרתי לו "תביא". ניצן יצא לרכב וחזר עם הכלבה על הידיים. "מה זה"? שאלתי אותו "מתנה. קיבלתי אותה היום. חשבתי להביא אותה לקיבוץ, אבל אני חושב שהיא תועיל לך יותר". "טוב, סבבה" אמרתי לו "תשאיר". הייתי כבר קצת שתוי, לא ממש הבנתי מה הוא רוצה. ניצן הניח את הכלבה על הריצפה והסתובב ללכת. הסתכלתי על הכלבה. סיגל תהרוג אותי. פתאום נזכרתי, קראתי אחריו "איך קוראים לה"? "פרופורציה" הוא ענה ונסע.

זהו. מאז אני תקוע עם פרופורציה. סיגל אמרה לי שאם פרופורציה נשארת אצלנו, אני דואג לה.  מה יכולתי להגיד? נשארה. בהתחלה, כשעוד הייתי אלוף פיקוד, בכלל לא יצא לי לראות אותה, כמו את הילדים. לא הייתי בכלל בבית. אין לי מושג מי הוציא אותה, מי קנה לה אוכל, אם לקחו אותה לוטרינר. היא פשוט היתה שם כשחזרתי. אחר כך, כשהתחיל הסירחון ובצבא רמזו לי שכדאי שאגיע פחות לבסיס עד שיבררו את הנושא, התחלתי פתאום להכיר את הבית. לקחתי את פרופורציה החוצה מדי פעם. עדיין לא הבנתי מה ניצן רצה. נראה לי שהוא סתם הלביש אותה עלי, חיפש לה בית.

לפני חצי שנה, אחרי שביררו את הכל, והחרא הזה, הפרקליט הצבאי הראשי נתן לי רק אפשרות אחת – לפרוש, הייתי בבית, בבאסה. מי זה הפרקליט הזה? מה הדרגה שלו? מה בכלל הוא עשה בצבא, האידיוט הקטן הזה? לא מבין כלום ונותנים לו כוח כזה גדול בידיים. מי הוא שיקבל החלטה בקשר אלי, אלוף פיקוד, עם כל המדליות והעיטורים שלי?

בתקופה הראשונה לא רציתי לצאת מהבית. לא קמתי מהמיטה, חוץ מלקחת את פרופורציה לטיול. סיגל אמרה שאני חייב, כי היא עובדת והילדים לומדים. דווקא הטיולים איתה עזרו לי קצת להתאוורר, לסדר את הראש. האנשים בשכונה שמחו לראות אותי. בכלל לא היה להם אכפת מהסירחון. איש הולך למכולת בבוקר, רואה פתאום את אלוף הפיקוד, וואלה, שמח. מדבר איתי, שואל מה דעתי על המצב בעזה. מישהי שיצאה לריצה שאלה אותי אם אני מצטרף לפוליטיקה, נראה לי שהיא מיהרה וקצת עיכבתי אותה, אבל הקדשתי לה הרבה זמן, הסברתי לה את המפה הפוליטית ולמה זה לא הזמן להכנס לפוליטיקה. היא דיברה איתי ועשתה תנועות של ריצה, כאילו היא ממהרת, אבל לא רציתי שהיא תעלב, אז המשכתי. היא כבר עמדה להמשיך לרוץ, כשבסוף אמרתי לה "אבל בבחירות הבאות יש מצב", כדי שהיא לא תאבד תקווה, חבל.

אז נפל לי האסימון. פרופורציה עזרה לי להפגש עם אנשים, שהם יבינו מי אני באמת, גם כשאני לא אלוף הפיקוד, אני עדיין אלוף. במחשבה שניה, להכנס פוליטיקה נשמע לא רע. אשקול ברצינות, אם יבואו אלי עם ההצעה הנכונה.

"היא שוב נובחת, מה עובר עליה"? אמר לי כפיר. אפילו לא שמעתי, הייתי כל כך עסוק במחשבות האלה על פוליטיקה ועל פרופורציה ומה המשמעות שניצן רצה להעביר לי. פתאום ראיתי אותה מולי, זאת מהפיקוד, יצאה לעשן סיגריה."מה העניינים"? שאלתי, "שלום, מה שלומך?", היא חייכה. השפתיים עדיין מלאות, אדומות. "השבח לאל, מעולה" אמרתי לה. "סיגריה?" הצעתי. היא נראית יפה ובוגרת יותר. נראה לי שהיא עדיין מעריצה אותי.  התכוונתי לעבור מהר לשולחן שהיא התיישבה בו, כדי שהיא לא תברח לי, אבל שיט, לא יכולתי לזוז. פרופורציה חירבנה לי על הרגל.