חזרנו לא מזמן מטיול בארה"ב.
אנחנו חושבים שאנחנו דומים מאד לאמריקה, כאן בישראל.
זה אולי נכון בדברים רבים, אבל היה מרתק לראות כמה הבדלים משמעותיים.
למשל, אחד הדברים שהכי הפליאו אותנו, הייתה השאלה למה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מנהיגת העולם החופשי, זו שהגיעה כבר לפני למעלה מ – 45 שנה לירח, מכהן בה נשיא אפרו-אמריקאי, למה לעזאזל, אי אפשר לייצר קפה הפוך הגון? מה כל כך מסובך?
ושאף אחד שלא יגיד לי סטארבאקס.
אחרי שפרקתי מעלי את נושא הקפה, הבדל בולט נוסף בינינו לבין האמריקאים הוא ניהול התור.
בארה"ב, עם שלם עומד בתור, לעתים רבע שעה (התור לפנקייק בארוחת בוקר בווגאס) לעתים שלושת רבעי שעה (יוניברסל סטודיו'ס), לעתים אף יותר, ואין פוצה פה. כולם עומדים ממושמעים ומחכים לתורם. נחיל ארוך של אנשים. אין מי שינסה לעקוף, אין מי שישאל רק שאלה, אין מי שיחרף ויגדף. אין מי שחושב שלגיטימי להגיע מהצד ולעשות פרצוף תמים, משל אינו מבין מאין התור מתחיל ולאן הוא הולך. אין חכמות. יש תור, אז מחכים, בדיוק כמו כולם.
לא צריך להיות ישראלי מלידה כדי להבין שהתור אצלנו זה משהו אחר לגמרי. אמנם, בשני המקרים מדובר באנשים הממתינים לקבל שירות, אבל פשוט לא מדובר באותו דבר. מספיק לעמוד בביקורת דרכונים בכניסה לארץ, שבה התור אינו טור, אלא משהו שהאורך והרוחב שלו זהים ואנשים צצים מכל הכיוונים, כדי להבין שאין דין ואין דיין.
בארץ, תור שנראה לך כמורכב מחמישה אנשים, הופך בשנייה לתור של עשרים, כי מתברר שכל אחד מהחמישה אוחז בייפוי כוח נוטריוני מטעם עצמו לייצג עוד 4 בני משפחה וחברים שמגיחים מהצד.
ויש, כמובן, את אלה שמתפצלים לשני תורים כדי להיות בטוחים שיהיה להם ייצוג נאות בתור שיתקדם הכי מהר. כי מי רוצה לחוות את עוגמת הנפש העצומה הכרוכה בהבנה שהתור שבחרת מתקדם פחות מהר מזה שלידו? האם העם היהודי לא סבל מספיק?
ומכיוון שכישראלי, ברור לך שהתור הוא ג'ונגל אחד גדול, והחזק אוכל את החלש, אזי כל אדם המחכה בתור הופך לפקעת עצבים. אתה עומד בתור והשאלה היא לא האם ינסו לעקוף אותך, אלא מתי ינסו לעקוף. ולפיכך אתה עומד בעצבים חשופים, בעמדת מגננה עצבנית, שהופכת להתקפת זעם מיד כשמישהו ברדיוס 5 מ' ממך זז לא בכיוון הנכון.
לא ינום ולא ישן עומד בתור ישראל.
ואז אתה נוסע לארה"ב, עומד בתור שלהם כאחד האדם ומבין שאפשר גם אחרת. ואתה שואל את עצמך "למה"? "למה אצלנו זה לא ככה"?
התשובה שנתתי לעצמי היא שהתור הוא משל. פני התור כפני העם.
העם בישראל אוהב קומבינות, אוהב קיצורי דרך. נכון, זאת התנהלות שעזרה לנו מאד עת הוקמה המדינה על הר טרשים, ללא משאבים, מוקפת באויבים המאיימים לכלותה. אבל מספיק עם זה. עוד מעט 70 שנה. הגיע הזמן שנאכסן את הקומבינה במקום גבוה בבוידעם ונשמור אותה למקרים מיוחדים. יש לנו מדינה והיא שלנו. אנחנו צריכים להתנהג כעם בוגר בארצו ולא לרצות לבלף את עצמנו כל הזמן.
בעיני, התור הוא משל להתנהלות הכללית. התור הוא זמן. וניהול התור הוא ניהול זמן. וכשהתור איננו מתנהל כדבעי, הזמן שלי פחות חשוב מהזמן של מי שעקף אותי כרגע מימין. וברגע שדבר אלמנטרי כמו תור מתנהל כג'ונגל, אנשים מאבדים אמון במערכת. זה נשמע אולי גרנדיוזי, אבל תחשבו על זה לרגע.
לפני זמן מה קראתי אודות אישה שמחזיקה בכרטיס פטור מהתור מטעמי נכות (יש דבר כזה). האישה, שהנכות ממנה היא סובלת איננה נראית לעין, ניגשה לקבל שירות ללא תור, כפי שמגיע לה, וזכתה לקיתונות של רותחין כמיטב המסורת הישראלית מכל מי שעמד אותה עת בתור. לאחר שהציגה בפניהם את כרטיס הפטור, כולם פינו לה מקום והפכו לפתע מתחשבים ומסבירי פנים.
למה זה? אני חושבת שהישראלי איננו אדם רע, להפך, הוא אדם טוב, ולכן ישמח לתת את מקומו בתור לנכה. אבל מכיוון שהתור הוא ג'ונגל, ואין לנו אמון בתור, לכן, אם מישהו ניגש לקבל שירות ללא תור, ברור לנו שהוא רוצה לעקוף את התור שלא בצדק, כלומר – להידחף. אילו היה לנו אמון בתור והמערכות שלנו היו עובדות כמו שצריך, היינו אמורים לחשוב שמי שניגש ללא תור, בוודאי יש לו סיבה מוצדקת לכך וראוי לכבד אותה.
אז אם לקחת משהו טוב מהאמריקאים, כדאי ללמוד מהם על ניהול התור. בואו ננהל את התור כמו אנשים רציניים במדינה רצינית. בואו נעמוד בתור כמו שצריך, ללא עקיפות. ואז התור יתנהל במנוחה, נהיה פחות עצבניים, כי אף אחד לא ינסה לאגף אותנו. לא יהיו ריבים ולא קללות.
יש לי גם תחושה שזה לא ייקח לכל אחד מאתנו יותר זמן.
וכשהתור יתנהל על פי הכללים, נוכל גם לעבור להתנהלות כוללת על פי הכללים. אם אפנה לעירייה, למשל, בבקשה מסוימת ואקבל תשובה שלילית, אבין שזהו זה ואהיה בטוחה שהשכן שלי, שהגיש אותה בקשה, קיבל את אותה תשובה, ולא עשה קומבינה ומשך באי אילו חוטים עד שנעתרו לבקשתו.
צריך אמון במערכת, חברים. זאת המדינה שלנו, אין לנו בריטים או תורכים שאנחנו צריכים למרוד בהם, והקומבינות – הן מכרסמות בנו. כדאי שנבין שאם אנחנו עושים משהו עקום, אנחנו ורק אנחנו משלמים את המחיר.
אז בואו, במחילה, נתחיל מהמקום הקטן הזה, התור.
ושהאמריקאים ילמדו מאתנו איך להכין קפה הפוך.
** תודה לחברתי האהובה, יעל אלמוג, שניהלה איתי בהתלהבות שיחה מעמיקה על משמעות התור, תרמה מנסיונה העשיר בממלכה הבריטית המאוחדת, ושידלה אותי להעלות את הנושא על הכתב.