זוכרים שאני אשת המרתוניסט, נכון?
אז כרגע המרתוניסט מתאמן לקראת מרתון אילת הבא עלינו לטובה בנובמבר.
במשך השבוע הוא משכים לפני הזריחה ויוצא לריצה ובימי שישי הוא רץ 30+ קמ', מכפר סבא לים ובחזרה (אני מתעייפת לנהוג את המרחק הזה…).
אבל אם נשים בצד את כל השטויות הקטנות הללו שאיתן הוא משתעשע, העבודה האמתית שלו היא להיות המאמן האישי שלי.
לפני שאתחיל בתיאור האימון, יש משהו שאתם צריכים לדעת עלי.
אני לא יודעת לרוץ.
טוב, זה פחות "לא יודעת לרוץ" ויותר "לא יכולה בשום פנים ואופן לרוץ".
לרוץ בשבילי זה קריעת ים סוף (וזאת כדי להיות עדינה ולא לומר "קריעת תחת").
הרגליים שלי חלשות מדי, הריאות שלי לא מחזיקות מעמד, וכל האירוע הזה גורם לי סבל נוראי.
בואו נודה על האמת. ענת הראל אני לא.
אופס… זאת לא אני
ממש לא אני…
זה כבר קצת יותר קרוב!
מכל מקום, אל תשאלו אותי איך, אבל נוצרה קונסטלציה מאד מאד מיוחדת, הכוכבים בשמיים הסתדרו בצורה מסוימת, השמש זרחה ואחר כך שקעה ואני החלטתי להתחיל לרוץ.
מכיון שיש לי מרתוניסט אישי, החלטנו שבשבתות נצא לרוץ יחד.
אנחנו משכימים קום (טוב, לא קמים ב – 04:00 לפנות בוקר כמו שהוא קם כדי לרוץ לים, אבל גם 06:00 בבוקר בשבת נחשב בקהלים מסויימים כחוסר שפיות זמנית), ויוצאים לריצה.
משום מה, כשכל האנשים הרגילים יוצאים לרוץ, הם ממשיכים לנשום כרגיל. אני לא. המרתוניסט איבחן שאני עוברת לנשימות שטחיות מדי (כנראה מרוב לחץ והיסטריה על כך שיצאתי לרוץ), ולכן אני מתעייפת מהר ומאבדת יכולת להמשיך. אז התחלתי לתרגל נשימות. ממש כמו לפני לידה.
אמנם אני עושה הליכות מהירות וריצות קצרות במשך כל השבוע, אבל בשבת המרתוניסט קורע אותי.
בשביל המרתוניסט מדובר בריצת שחרור (הרי רק יום קודם התחרה בקו 29 שנוסע אל הים) ואילו אצלי מדובר באימון הקשה של השבוע.
בקרב החברים שלנו, ריצה כזו נקראת "ריצת זוגיות", כי בשביל הגברים זו לא באמת ריצה (7 קמ'? הצחקתם אותם), ובשביל הנשים זה זמן איכות עם הבעל. ככה הם (הגברים) מרוויחים מכל הכיוונים.
המרתוניסט זוכה לשעה שבה הוא יכול להגיד לי את כל מה שעולה על רוחו ואין לי שום סיכוי לענות (לא נושמת…), הוא נותן פקודות ואני מבצעת (הוא המדריך), ובסוף – שוב, כמו בפוסט הקודם: הוא זוכה לתהילת עולם.
אבל ת'כלס, אין כמו המרתוניסט שלי. הוא באמת מבין בריצה והעצות שלו שוות זהב. בזכותו אני בכלל מסוגלת לרוץ 7 קמ' ברציפות בלי לנפוח את נשמתי תוך כדי (אלא רק אחר כך, בבית).
האמת היא שאין אין אין כמו ריצת 7 קמ'. לרוץ ולדעת שהצלחת. אולי רק השחייה, כשהוא מאמן אותי בימי שלישי וחמישי.
ואם עדיין לא קראתם את "וידויה של אשת המרתוניסט", אז רוצו לקרוא… (משחק מילים משובח).
5 עובדות שלא ידעתם על ריצה (והסתדרתם טוב מאד בלעדיהן):
עובדה # 1 האיש המבוגר ביותר שהשלים ריצת מרתון היה אינדיאני בן 100. הוא בכלל התחיל לרוץ רק בהיותו בן 89 (רואים? יש לי עוד זמן. אני לא מבינה למה אני ממהרת כל כך).
עובדה # 2 12 מתוך 20 הרצים המהירים ביותר בעולם בריצות ארוכות משתייכים לשבט הקלנג'ין מצפון קניה (רואים? אני משבט לגמרי אחר. בכלל מדרום קניה).
עובדה # 3 הסטטיסטיקה מראה כי אצנים שלובשים בגד אדום, הם בעלי סיכוי טוב יותר לזכות במירוץ (רואים? אדום ממש לא הצבע שלי).
עובדה # 4 לפי מחקר שערך הניו יורק טיימס, ריצה מפחיתה את הסיכוי לחלות באלצהיימר (רואים? אני לא זוכרת מה רציתי לכתוב בהקשר הזה).
עובדה # 5 ריצות ארוכות מדי יכולות לגרום למחלות. מי שרץ למעלה מ – 80 קמ' בשבוע, נמצא בסיכון לחלות במחלות נשימה. לעומת זאת, מי שרץ רק 20 – 30 קמ' בשבוע, מחזק את המערכת החיסונית וחשוף פחות לסכנה לחלות במחלות שונות. (רואים? ואתם יודעים כמה בריא מי שלא רץ בכלל???)
יאללה, נשיקות. חייבת לרוץ.