אני אשת המרתוניסט.
כן, יש טייטל כזה. מי שזוכר את המערכון של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי יודע שפעם היתה "אשת מהנדס". היתה גם "אשת הרופא" ו"אשת עורך הדין". כל אלה הן פאסה. היום יש את "אשת המרתוניסט".
תשאלו, מיהי אשת המרתוניסט? מה מייחד אותה לעומת קבוצות אחרות באוכלוסיה? גם כאן יש אבולוציה. יש את נשותיהם של אנשי קבע. הנשים הללו היו רוב השבוע לבד, בעוד הבעל משרת נאמנה את המדינה אי שם. הן גידלו את הילדים, דאגו לבית באופן בלעדי ופעם בכמה ימים הבעל היה מפציע לו עם מדיו המאובקים (כביסה..) וזוכה לארוחה טובה, מבטי הערצה מהילדים והשכנים ותהילת עולם. הבנתם כבר איך זה עובד. האוכלוסיה הזו קיימת גם היום (אני מכירה כמה באופן אישי).
אל נשות הקצינים הצטרפו נשות אנשי ההיי-טק. אותו דבר רק עם דרכון. אבא טס לו ועף לו ברחבי העולם, את לבד כל השבוע, חוזר, כביסה, הערצה, תהילה.
לאחרונה הצטרפו אליהן נשות הרצים. אותו דבר רק עם גרמין ופולאר. יש לו לוח אימונים אינטנסיבי, את קמה לבד לשלח את הילדים לגן ולביה"ס כי הבעל קם בשלוש, יצא לרוץ בארבע (לפנות בוקר, תודה ששאלתם). מקפה זוגי ביום שישי בבוקר כבר שכחת, כי צריך לרוץ ארבע שעות. אז שוב הוא קם בארבע, רץ ארבע שעות, מתיחות, מנוחה, נתראה בכניסת השבת.
הרבה תענוגות נגזלים מאשת המרתוניסט – איך בכלל אפשר לספר לו שכואבות לך הרגליים כי עמדת כל היום, רדפת אחרי הזאטוטים או רצת רחמנא לצלן מרחק של 10 ק"מ באימון שלך? איך אפשר בכלל לקטר במשהו למישהו שהרגע חזר מריצה של 42 ק"מ? המילים "תעשה לי בבקשה מסאג' קטן, כי נתפס לי בדיוק כאן" נלקחו ממך באחת.
איך תעיזי לומר לו שנתפס לך? ממה?? הוא זה שקם בבוקר ויצא לרוץ לפרק זמן ששווה לשני סרטים באורך מלא (כולל הפרסומות וההפסקה).
באחת הפעמים שהרץ הנמרץ חזר מהאחד המרתונים ברחבי העולם, התכנסה לה קבוצת הריצה ונשותיהם לערב חברתי נעים. במהלך הערב, התיישבה לידי אישה שלא הכרתי, אשתו של אחד הרצים. להערכתי מדובר באישה במחצית השניה של שנות החמישים. העובדה שלא ראינו זו את זו מעולם, לא הפריעה לה לשפוך לפני את מר ליבה. זאת היתה כמובן אשמתי. מכיון שלא הכרתי אותה, והמכנה המשותף הבולט ביננו היה היותנו נשות מרתוניסטים, ברכתי אותה על השגי בעלה. הפתיחה, שנראתה לי מתבקשת וטריוויאלית, התבררה כטעות איומה.
האישה פתחה במונולוג קורע לב על העובדה שהריצה גמרה להם את החיים. הבעל מכור לגמרי. אין להם חיים. יש ריצה. לאחר כרבע שעה, שבמהלכה הנהנתי באמפטיה, ניסיתי את כוחי בהבלטת החיוב – "לפחות זה תחביב בריא". "בריא???" הזדעקה."ממש לא בריא לרוץ כל כך הרבה". פניתי לעזרה מעולם הקלישאות ואמרתי בחיוך – "תראי, יש התמכרויות גרועות מאלה". הקלישאה התגלתה כשמן למדורה הקטנה שהיא הבעירה לידי, "זה מה שכלם אומרים. אבל זאת התמכרות לכל דבר! אנחנו לא יכולים לצאת לסרט בערב, כי מוקדם בבוקר הוא צריך לרוץ, לא יכולים לבלות עם הילדים ועל מסעדה אין בכלל מה לדבר. זאת אחת ההתמכרויות הגרועות ביותר שיש" קבעה בפסקנות. אשת מרתוניסט Hard Core.
אצלנו, אני חייבת להיות כנה, זה לא ככה. א' אולי מכור, אבל יכול להפסיק מתי שרק ירצה (כך הוא נשבע לי כל לילה…).
וחוץ מזה, אחרי אתמול, בבקשה לא לקרוא לי יותר אשת מרתוניסט, כי אם אשת אולטרה-מרתוניסט. יש הבדל גדול, אנשים (משהו כמו 40 ק"מ, אבל מי סופר).
מוקדש לאולטרה-מרתוניסט שלי, באהבה, בהערצה ובהערכה על הנחישות וההתמדה. אני איתך לכל אורך הדרך.
פורסם בגלובס לרגל יום האהבה…
אהבתם את אשת המרתוניסט? יש לה גם מאמן אישי. נכון, המרתוניסט בעצמו.
כאן אפשר לקרוא מה קורה כשהם יוצאים לאימון משותף.