"מריה, מריה" אני קוראת לה. השלפוחית לוחצת לי חזק בתחתית הבטן. אבל היא לא שומעת אותי. היא במרפסת הקטנה של המטבח, מעשנת. "מריה" הקול שלי חלש. יוצא לי מהפה כמו מים שיוצאים מברז בזמן הפסקת מים. זרם דליל של מה שנשאר בצינורות.
"מריה", אני מנסה לקום לבד. הרגליים שלי שני מקלות של עץ, קשות, עקשניות. שלד גרום שכמותי. אני מתקדמת לאט, רגל אחרי רגל, אל עבר השירותים, ושם צונחת על האסלה. רעש המים בסיום מביא אלי את מריה. מריה מרימה את מה שצריך להרים ומשלבת את זרועה בזרועי. אנחנו חוזרות יחד אל הספה בסלון, פוסעות שלובות זרועות, כמו זוג בטיילת של בודפשט. "אַנְגָזֶ'ה" אמא שלי הייתה אומרת. מעניין מה אמא הייתה אומרת על הזוג המוזר. אני, אווזה זקנה, הגיל שלי בערך כפליים מהגיל של אמא שלי בכל ימי חייה, והמטפלת שלי צעירה ממני בארבעים שנה, מחזיקה אותי כמו סרוויס ישן שאיש לא רוצה, אבל בכל זאת חבל שיישבר.
"מולצומסק" אני מודה למריה, אבל אז אני נזכרת שהיא לא מדברת רומנית, רק הונגרית. מריה בסדר, לא כמו הקודמת, אֵז אַ-טוֹק פֵאייוּ, ראש של דלעת, שצעקה עלי כל כך חזק עד שכמעט מתתי. כשהיא התחילה לצעוק, בהיתי בה. לזקנים יש זכויות שאין לאנשים, ואני לא מדברת רק על כרטיס זול באוטובוס, אלא על הזכות שיש לזקנים לעשות כמעט כל מה שהם רוצים. היא צעקה עלי ואני כיביתי את מכשיר השמיעה וקיבלתי הופעת פנטומימה. היא עשתה תנועות גדולות עם הידיים ועם הגוף. זה הצחיק אותי. אני חושבת שאפילו חייכתי. מותר לי, אני זקנה. אבל אחר כך זה לא הצחיק יותר. וביקשתי מרוּבֵן, הבן שלי, שיתקשר לסוכנות. ככה קיבלתי את מריה.
מריה טובה אלי. אני מזכירה למריה שהיום יום שני. היא עושה "כן" עם הראש. צריך להכין עוגת שזיפים. מחר יבואו הבנות לשחק רֶמִי. אנחנו משחקות שלושה משחקים רצופים, שותות תה עם עוגה והן הולכות. שלושים שנה. אנחנו לא מדברות כל כך הרבה כמו פעם. על מה נשאר עוד לדבר?
עד לפני שנה וחצי היינו ארבע, אבל גברת ווייס כבר לא מגיעה. קיבלה סטרוק ולא זוכרת מי היא. ביננו, גאון גדול היא אף פעם לא הייתה, אבל כל השנים הייתה לה יד טובה ברֶמִי. כאילו קיבלה את המזל שלה ישר מאלוהים. רק הסטרוק גמר לה את המזל. נשארנו שלוש. אילונה, שושנה ואני, כל יום שלישי. "מה עם גברת ווייס? יש חדש"? אנחנו זורקות לאוויר בזמן שהאבנים נהפכות, מתערבבות על השולחן ומחולקות בין המשתתפות. הקופה נערמת במרכז. אף אחת לא עונה. מה יכול להיות חדש עם סטרוק?
ביום רביעי אני מתחילה לחכות ליום שלישי הבא. את הצלצול של הטלפון אני לא אוהבת. רוּבֵן מתקשר כל יום בשמונה בערב. חוץ ממנו אף אחד לא מתקשר. אם יש טלפון, אני פוחדת שזאת אחת מהבנות של הרֶמִי, מתקשרת בשביל להגיד שהיא לא באה. או יותר גרוע, שזה הבן או הבת שלה מתקשרים להגיד שלא מוצאים את אמא, כמו גרב שהלכה לאיבוד בכביסה. אם נאבד עוד יד, לא יהיה יותר משחק. גמרנו.

מריה מכינה את העוגה. אני שומעת את המיקסר עובד, את התבנית נכנסת לתנור. אני מחכה, אבל שום ריח לא מגיע אלי. הריח זה עוד משהו שאתה מאבד כשאתה זקן. אני מוכרחה להגיד שיש לזה גם כמה יתרונות. יש לא מעט סירחונות שבכלל לא חסרים לי. מריה מסיימת עם העוגה ומביאה לי את התרופות של הצהריים. ביד אחת שני כדורים וביד השנייה כוס סודה. אני שמה בפה ובולעת. בלב אני מקללת בהונגרית את האמא של מי שהמציא את הכדורים האלה. הוא לא חשב על גרון של זקנה, צר, מצומק, שלא יכול לקבל גודל כזה של כדור.
עשרים דקות אחרי התרופות אני צריכה לאכול ואחר כך אני נכנסת למיטה. פִּיהֵנִי, מנוחה. כשהייתי צעירה זאת הייתה מילת קסם. אמא שלי הייתה נכנסת לחדר השינה. איך שהייתה סוגרת אחריה את הדלת, הייתה נופלת דממה על הבית. ציפור לא צייצה, שור לא געה. כולם עצרו את הנשימה עד הרגע שבו הדלת נפתחה ואמא, לבושה בחלוק, הייתה יוצאת מהחדר בהילוך איטי כמו כלה שצועדת אל החופה. אחרי המלחמה התפללתי לפיהני כמו שצריך, אבל איפה, מי יכול היה להרשות לעצמו. רק מלחשוב על המילה, הייתי מתחילה לפהק. פִּי-הֵ-נִי. לאט. בהונגרית אף אחד לא ממהר לשום מקום. אבל בארץ, אחרי המלחמה, כל הזמן מיהרנו. אחרי שעה אני מתיישבת על המיטה, מחכה. אני לא יכולה לרדת בלי עזרה של מריה. כמה דקות אחר כך מריה מתייצבת, מחזיקה אותי מתחת לבית השחי, קצת מכאיבה אפילו, אבל אני שותקת. היא מסדרת לי את הרגליים על הרצפה ומובילה אותי למקלחת. רגל אחרי רגל היא הולכת יחד איתי. אם אני שוכחת רגל, היא מעבירה אותה קדימה ושמה במקום הנכון. כשהייתי ילדה, כל ערב אבא שלי היה לוקח אותי למיטה אחרי הארוחה. הייתי מניחה את כפות הרגליים שלי על הנעליים הגדולות שלו וככה היינו הולכים יחד, רגל קטנה על רגל גדולה, עד המיטה, כדי שלא אדרוך על הרצפה הקרה. הרגשתי כמו בובה על חוט, עטופה על ידי אבא שלי. אני יושבת במקלחת ומריה משפריצה עלי מים, מסבנת אותי, את השיער היא חופפת ומסרקת. אני מתעקשת לשים בשיער סיכה, כדי שלא ייפול על הפנים. אמא שלי הייתה אומרת שרק פושטקים הולכים עם שיער על הפנים. ככה זה נשאר אצלי בראש.
ארון תמיד היה צוחק על הסיכה שלי. אומר שאני כמו ילדה קטנה. בעצם ככה הכרנו. בתור לאוטובוס, הוא הרים את הסיכה שנפלה והסתכל לי ישר בעיניים "זה שלך"? שאל אותי. אני העברתי יד בשיער ואמרתי "כן". זה היה מיד אחרי המלחמה, שנינו נשארנו לבד. לפני המלחמה לא דיברתי עם בחורים. שנתיים לפני שלקחו אותנו, כבר אסור היה לי לצאת מהבית. פעם אחת יצאתי עם חברה. הלכנו ברחוב וראה אותי חייל. היה לי שיער ארוך ובהשוואה לחברה שהלכתי איתה, שהייתה רזה ובהירה כמו אטרייה, נראיתי לא רע. הוא הלך אחרי עד הבית. אמר שהוא רוצה לדבר איתי ושנפגש למחרת בכיכר. כשסיפרתי לאמא, היא ארזה תיק קטן ויחד הלכנו ברגל חמישה קילומטרים עד לבית של הדוד שלי. אמא חזרה באותו ערב הביתה ואני נשארתי אצל הדוד במשך שבוע. כשחזרתי, אמא אמרה לי שבאותו ערב החיילים עזבו את העיר. מאז אסור היה לי לצאת. אבא היה מביא לי ספרים, ואני קראתי. כל היום קראתי. רק לחצר הפנימית יצאתי מדי פעם, כדי לקבל קצת שמש. לפעמים הייתי מתלוננת. ילדה בת חמש עשרה שלא יכולה לצאת מהבית. "משעמם לי" הייתי אומרת לאמא, והיא הייתה עונה "חכי, לילנ'קה, את עוד תצאי אל העולם. רק חכי". חיכיתי וחיכיתי. ואז לקחו אותנו.
ככה יצא שארון היה הבחור הראשון שממש דיברתי אתו, בתור לאוטובוס. הוא מצא חן בעיני, עם העיניים הכחולות והחיוך הממזרי שלו. אני לא בטוחה אם הוא אהב יותר אותי או את העוגות שהייתי מכינה לו. בסך הכול היינו לנו חיים טובים. הבאנו את רוּבֵן. גרנו בדירת שיכון ברמת גן, שהיו לה רק שלושה חלונות וקירות של נייר, דרכם היו שומעים מי צועק בלילה. אני נחנקתי שם, אבל ארון היה אומר לי "חכי, לילנ'קה, אנחנו עוד נגיע למשהו יותר טוב". חיכיתי.
עשרים וחמש שנה אחרי זה עברנו לרעננה. קנינו דירת ארבעה חדרים לא רחוק מהדירה של רוּבֵן, שעמד להתחתן. לא הכרתי כאן אף אחד, אבל אהבתי את הדירה, כי היו בה חלונות גדולים ואף אחד לא צעק בלילה. הרגשתי שאני יכולה לנשום. שלושה חודשים אחר כך נשארתי לבד. זה היה ביום של החתונה של רוּבֵן. ארון ואני נכנסנו לנוח. אחרי שעה הלכתי למספרה לסדר את השיער. כשחזרתי, נכנסתי לחדר שינה להעיר את ארון, שיתכונן. ארון שכב על הבטן, עם הפנים בתוך המזרון. ברגע שנגעתי בו הבנתי. קראתי למוקד, איפה שהיינו מנויים מאז ההתקף הראשון של ארון. הגיע בחור צעיר, ניסה קצת עם מכשירים, אולי שתי דקות, ואז אמר לי "גברת, אני מצטער, אין לי יותר מה לעשות כאן". ביקשתי שיחכה רגע בחוץ. אמרתי לארון "מצאת לך מתי לעזוב, הא? תמיד שנאת אירועים" לא ידעתי לאן ללכת קודם, לחתונה או ללוויה. אמרתי לבחור "מתי אתה מסיים משמרת?" הוא אמר שבארבע. אמרתי לו "טוב, תחזור לכאן, אני צריכה אותך לעבודה קטנה" כשחזר, השארתי אותו עם ארון ולקחתי טקסי לחתונה. אמרתי לרוּבֵן שאבא לא מרגיש כל כך טוב וגם לכל מי ששאל. אמרו לי "הרבה בריאות" וגם "רק בשמחות". למחרת ראיתי את כולם בלוויה.
ביארצאייט של ארון אני עושה מסיבה קטנה. כל שנה. מזמינה את החברות של הרֶמִי. הן לא יודעות שהן באות לאזכרה. רק שואלות מה קרה שעשיתי את העוגה עם השכבות. "מה את חוגגת, לילי?" אני לא אומרת. למה להרוס את המצב רוח. זאת העוגה שארון הכי אהב.
יום שני עובר, אני מחכה. בינתיים לא הגיע טלפון. אם לא יהיה טלפון עד הערב בשעה תשע, יש סיכוי טוב שכל הבנות של הרֶמִי יבואו מחר. חוץ מגברת ווייס כמובן, שלא זוכרת מי היא. לאט לאט אני נרגעת. מריה מביאה לי את הכדורים של הערב, יחד עם שתי פרוסות לחם, מרוחות בגבינה לבנה וחתוכות לריבועים קטנים. בערב יש שלושה כדורים ועוד כדור אחד כחול, לשינה.
בלילה קל לי להירדם, אבל קשה לישון. אני מתעוררת כשכל בני הדודים שלי עומדים מסביב למיטה, עושים רעש גדול. הם אומרים לי "לילי, אנחנו נשארנו בני חמש עשרה, או עשר, או שתיים עשרה. את חייבת לנו", הם דורשים ממני, כל אחד בתורו. "את חייבת לנו". הם מדברים בערבוביה, נכנסים אחד לתוך הדברים של השני, "את נשארת בחיים" הם לא מניחים לי, מסתובבים מסביב למיטה שלי וצועקים. הם צודקים. הם ילדים ואני כאן, בת שמונים ותשע. כל בוקר אני קמה עייפה, כאילו לא ישנתי דקה. זאת הסיבה שהרופא רשם לי את הכדורים הכחולים לשינה.
מריה באה לוודא שבלעתי את כל הכדורים. הצלוחית של הכדורים ריקה. היא מרוצה ממני ולוקחת את הצלוחית למטבח. לפני השינה, אני מוציאה את הכדור הכחול מהכיס של החלוק ומכניסה אותו למגירה. מאז שגברת ווייס קיבלה את הסטרוק והפסיקה לבוא לרֶמִי, כל ערב אני שמה במגירה את הכדור הכחול של השינה. כשהבאה בתור לא תגיע, אשתמש בכל הכדורים, כי מה שווה הבן אדם, אם אין לו בשביל מה לחכות.

צפיל׳ה – שנהניתי יהיה מוזר להגיד על סיפור שכזה? אבל כן, אהבתי את הריאליסטיות שלו, שמאירה באור כל כך ישראלי וחסר רחמים את הזיקנה, את החיים. את הסתמיות והשווא שבהם. יש לך יכולת לקרב אל הדמויות שלך בצורה כל כך אינטימית, אני רואה כל קמט בפניה של לילנק׳ה, את המבט שלה. הכל קרוב קרוב אלי. והצילומים מעולים. בכלל, כקוראת שלך, אני מרגישה איך החוזק והניקיון הסגנוני האופייני לך משתבחים והולכים עם סיפורייך…
איך שאני התגעגעתי אלייך!
תודה תודה, יקירתי החכמה. אנצור כל מילה.
איזו דמות…איזו יכולת נהדרת יש לך לקלף את עטיפת המילים הריקות והסטראוטיפים ולקרב אותנו באמת אל הזקנה, ואל האישה הזאת, הספצפית עם ארון ורובן שלה, והחברות של הרמי, והזכרונות….יש בהוויתה כאב וגעגוע, אבל אין פה רחמים עצמיים ואולי בגלל זה הסוף הוא אגרוף בבטן…נהדר צפינקה
תודה רבה, המורה.
באמת ניסיתי שלא להשקיע את לילנ'קה ברחמים עצמיים. תגובתך היא כבוד גדול. תודה!
ליל'נקה המדהימה!
תענוג היה לקרוא את הדברים מנקודת המבט המשועשעת והראלית גם יחד ההבנה של הזקנה עם כל המתלווה אליה והחיים בצל בגידת הגוף ולמרות הכל נשארה נקודת מבט מחוייכת.
מקסים!
איזו תגובה משמחת ואבחנות מדוייקות. שמחה שאהבת את לילינ'קה.
צפי, מה אומר ומה אדבר… אשת חייל ברוכת כשרונות… ממש התרשמתי. אני מקווה שאין לאף אחת התנגדות שנכנסתי ככה בשקט ל"עזרת נשים"… קצת מוזר להיות גבר יחיד בין רוב של המין היפה, כמו תרנגול בללול מלא תרנגולות…
וואו, יקירתי, נפעמתי…
הסיפור הראשון שלך שאני קוראת. מרגישה אושר גדול שיש עוד לפני…
אני חשה אהבה רבה ללילינ'קה, לאופטימיות שבה ברכת אותה…וכלפייך, שהצלחת לגרום לכולנו, לבכות מהרגישות שבה יצרת את דמותה…
אני מצטרפת לקריאה ללילינ'קה שתחכה, כי אני מרגישה שיש לה עוד הרבה דברים לחוות , ואני רוצה להאמין, בשבילה, שיש לה עוד למה לצפות.
תודה ששיתפת בקישור. תודה שאת מנחה אותנו, חברותייך, בקריאה מסוג אחר ותודה רבה שפתחת בפניי , אישית, את ספריית ביתך ואת כתיבתך המדהימה
מחכה לשיתוף הבא
רינת,
השארת אותי בלי מילים ועם לחלוחית בעיניים, עם התגובה הזאת.
תודה, תודה.
כל כך שמחה שאהבת!