יש לי חור בלב.
ככה נולדתי. הרופאים אמרו לאמא שלי, שצריך לחכות קצת, שיש סיכוי שהחור ייסתם לבד.
אבל הוא לא נסתם.
אז הרופאים אמרו שצריך לנתח.
אבל הניתוח לא עזר והרופאים לקחו את אמא הצידה ואמרו לה שזה המצב. יש חור בלב.
הילד יכול לחיות עם החור ויכול יום אחד להפסיק לחיות.
זה כמו סריגה, הם אמרו לה, קצת מלמעלה למטה,
לסרוג את יודעת? אם ברחה לך עין, הסוודר יכול להחזיק מעמד,
אבל יום אחד, הוא יכול להיפרם.
את צריכה להיזהר, הם אמרו לה, שהחור לא יגדל, שהילד לא ייפרם לך. הבנת?
זה היה כשהייתי בן שש. מאז אמא שמרה עלי.
היא הייתה מגיעה איתי לבית הספר ויושבת בצד בשיעורים ובהפסקות,
על שרפרף עץ קטן שהייתה סוחבת איתה לכל מקום בתוך שקית, ומשגיחה.
לא הלכתי לשום מקום לבד. בגלל החור, אמא הלכה איתי.
היא אמרה שלא אכפת לה משום דבר, ושהילד שלה לא ייפרם.
נראה כאילו חור בלב הוא משהו שקט, אבל הוא דווקא משמיע רעש,
ואם הרעש מתגבר, זה סימן שהחור גדל.
פעם בשבוע היינו הולכים לבית חולים, כדי שיקשיבו לחור, עם מכונה מיוחדת.
כל ערב, לפני השינה, אמא הייתה שמה את האוזן שלה ליד הלב שלי, עוצמת את העיניים ומקשיבה.
היא ידעה להקשיב לחור יותר טוב מהמכונה.
היועצת בבית ספר לקחה אותי לשיחה ושאלה איך אני מרגיש כשאמא כל הזמן איתי.
האם זה לא מעיק עלי, היא שאלה.
לא, אמרתי לה, היא פשוט שם, וזה בגלל החור, בגלל שאסור לי להפרם.
כשילד מהכיתה הרגיז אותי, אמא חיבקה אותי חזק ואמרה שאסור לי להתרגז. אסור לקחת ללב, כי אצלי זה ייכנס ישר לחור ויגדיל אותו. כשקיבלתי ציון לא טוב, אמא הייתה לוקחת את המבחן, מקמטת אותו, וזורקת לפח. לפח, היא אמרה לי, לא ללב.
יום אחד, אחרי שהיינו אצל המכונה שמקשיבה, אמא נפלה. הם אמרו שהיא התעלפה וקראו ישר לרופאים ולאחיות שעשו לה המון בדיקות. בסוף החליטו שהיא צריכה להתאשפז. היא אמרה להם שאין סיכוי שהיא תתאשפז בלי הבן שלה, שיש לו חור בלב והיא חייבת להשגיח עליו. הם חייכו והתקשרו לאבא שיבוא לקחת אותי.
בלילה לא יכולתי להרדם בלי אמא. כל הלילה שכבתי במיטה וניסיתי להקשיב לחור, האם הוא גדל.
בבוקר, לפני שאבא הלך לעבודה, הוא אמר לי שאני לא חייב ללכת לבית הספר, שאני יכול להשאר בבית לראות טלוויזיה. איך שהוא הלך, התלבשתי, לקחתי את הכסף מקופת החיסכון שלי ונסעתי באוטובוס לבית החולים.
ידעתי טוב מאד איפה עולים על האוטובוס ואיפה יורדים. כל שבוע אני ואמא נסענו לשם ביחד. כשהגעתי, כמעט שהלכתי לאיבוד, עד שאחות אחת, במדים ירוקים, הראתה לי איפה המודיעין, ולפי השם של אמא הם אמרו לי ללכת למחלקה קרדיולוגית. הם רשמו לי את זה על פתק, ובסוגריים רשמו (לב).
במחלקה הראו לי איפה החדר של אמא.
אמא ישנה. שמתי את האוזן שלי על הלב שלה, כדי לשמוע אם יש שם חור, אבל לא שמעתי שום דבר. אז הוצאתי מהשקית את השרפרף והתיישבתי בצד, להשגיח על אמא.
הפנים של אמא היו לבנות והיא כנראה הייתה עייפה מאד, כי רוב הזמן היא ישנה. רק פעם אחת היא פתחה את העיניים. מייד ניגשתי אליה ואמרתי לה בשקט בשקט, אל תדאגי, אמא, אני כאן, משגיח עלייך, שלא תפרמי. אני חושב שהיא חייכה, ומייד עצמה שוב את העיניים ונרדמה.
פתאום התחיל רעש גדול מאד, המכונות צפצפו. חשבתי שזה לא בסדר שיש את כל הרעש הזה, שמפריע לאמא לישון. האחיות הגיעו בריצה וקראו לרופא. אחות אחת אמרה לי "החוצה, בבקשה. עכשיו". אז לקחתי את השרפרף, שמתי אותו במסדרון וישבתי עליו. אישה אחת, שמנה מאד, דחפה עגלה עם מגשים ושאלה אותי אם אני רוצה לאכול ארוחת צהריים. למרות שהתביישתי, אמרתי כן, כי הייתי רעב.
כשגמרתי לאכול, הרופאים והאחיות יצאו מהחדר של אמא וסגרו את הדלת. חיפשתי למי לתת את המגש עם הכלים הריקים, וכשחזרתי, ראיתי את אבא מגיע בריצה, מזיע. אבא אמר לי: "יוני, אלוהים אדירים, אתה כאן? קרה לנו אסון, יוני'לה".
עכשיו אמא בבית הקברות. יש לה מצבה יפה, עם השם שלה ואני כבר הולך לכל מקום לבד. גם למכונה שמקשיבה לחור בלב שלי. היועצת בבית ספר קראה לי ושאלה אותי איך אני מרגיש עכשיו, כשאמא לא איתי. אמרתי לה שאמא כן איתי.
כל יום אחרי הצהריים, אני הולך לאמא. דבר ראשון אני נשכב על הקבר, כדי שאמא תוכל להקשיב לחור בלב שלי. אחר כך אני שם את השרפרף ויושב שם עד שנהיה חושך.
בפעם הראשונה שבאתי, ביקשתי מאמא סליחה שלא שמרתי עליה מספיק טוב.
הבטחתי לה שמעכשיו אני אשמור עליה, ושלא תדאג, אני אבוא כל יום. ככה אני שומר על אמא ואמא שומרת עלי, שלא אפרם.
** מוקדש באהבה לאבא שלי, שהיה רוכב על אופניים כל יום במשך שלושת רבעי שעה, לבית הקברות, להיות עם אמא שלו.
אני כל כך אוהבת לקרוא אותך