מה צריך אדם כדי להיות מאושר? הילדים שלה בריאים ויפים. ההורים שלה טובים, בעלה לא עזב אותה.
היא קמה לעוד בוקר, אוהבת את השמש המציפה את חדר השינה. מהחלון היא רואה ירוק, וזה עושה לה הרגשה טובה לרגע אחד, למרות שברור לה שמאחורי העצים מסתתרת שורה נוספת של בתים, בדיוק כמו זה שלה. היא מושכת את עצמה מתוך המצעים, מחשבת עוד כמה זמן תגיע לכאן שוב, וכבר קשה לה להתאפק.
איזו זכות יש לה לא להיות מאושרת?
היא נזכרת בסבתא שלה. אישה קטנה ופעלתנית. לעיתים נדירות ראתה אותה מחייכת. רק היגון, כך נדמה, היה גורם לה מעט עונג. בענייני צער, סבתא הייתה מומחית. "זאת הסְפֵּצִיאַלִיטֶה שלי" הייתה מעידה על עצמה, לא בלי גאווה.
תסבוכות קטנות, בְּרוֹכִים מקומיים, לא זכו לאמפטיה. לסבתה היה כישרון מיוחד לזהות גוונים של מסכנות, צבעים שונים על הספקטרום הגלוי רק למי שניחנה ביכולת נדירה להכנס לעובי המקרה, לפרק אותו לגורמים, לנתח אותו ולקבוע את מקומו על מנעד הצרות. מי שניסה לחלץ חיבה או רחמים עם סיפור בלתי ראוי, היה מבוטל ונענה במשפט קבוע "נו, טוף, כולם עוברים דברים בחיים", והמילים נחתו על ראשו כזרזיף של מים צוננים.
בין האסונות הייתה סבתא בוררת את אלה המוצלחים במיוחד. בראש הסולם, זוכי מדליית הזהב של אולימפיאדת הרחמים, היו אלה שהחיים העמיסו עליהם טרגדיה על גבי טרגדיה. כל האיובים המודרניים שהגורל התאכזר אליהם כמה פעמים ברצף. האישה שמת עליה בעלה בהתקף לב פתאומי, באותה שנה בה איבדה את אימה ל"מחלה" ופוטרה מעבודתה. זו שגילתה שבעלה בוגד בה בזמן שהייתה בשמירת הריון, ואחותה, שעזבה לקנדה לפני שנים, נפטרה שם מסיבוכים של עודף משקל בזמן שההורים שלה פשטו את הרגל והסתבכו, לא עלינו, עם השוק האפור.
סבתא שלה בישלה אוכל בסיסי, תמיד אותו תפריט. עוף שקוף עם פשטידת אטריות, קציצות הודו ובתוספת פירה חסר טעם. אבל שני דברים היא הפליאה לעשות – להחמיץ מלפפונים ולרקוח ריבה. לא היו מלפפונים טעימים כמו המלפפונים החמוצים של סבתא רחל. קטנים ומוצקים עמדו בצנצנות ההחמצה. חיילים ממושמעים, מלווים בשיני שום שמנמנות, מקושטים בעלי שמיר. שתי צנצנות ענק עמדו דרך קבע על חלון המטבח של סבתא, וכשהתיישבת לארוחה, הוגשה אל השולחן צלוחית מלפפונים חמוצים, בשרניים וריחניים שטעמם חיפה על חיוורונו של האוכל.
סבתא רחל, אישה חכמה שכמותה, ידעה שחמוצים, טובים ככל שיהיו, לא די בהם. ולכן הייתה רוקחת גם ריבות משובחות. מכל דבר הייתה רוקחת. כל פרי וירק בעיתו – ריבת תותים, ריבת שזיפים, משמשים, עגבניות, ריבת קישואים, ריבת חרובים וכן הלאה וכן הלאה. סירים גדולים היו מהבילים דרך קבע על הכיריים שלה, והיא, נתונה בסינר לבן, עטור מדליות כתמי השנים, עמדה ובחשה ויצקה את המרקחה לצנצנות בגדלים שונים, שלא נקנו, חלילה וחס, אלא נאספו ממכרים ושכנים. על כל צנצנת הייתה סבתא מדביקה מדבקה לבנה קטנה, שגזרה מדף מדבקות, אותו הייתה מחלקת לחצי, ואחר כך לרבע ואחר כך לשמינית וכותבת בעט בכתב יד עגול "מישמיש" או "תות" למניעת טעות בזיהוי, חס וחלילה.
ומכיוון שסבתה דירגה את מצעד הטרגדיות, היא גם דאגה לתגמל באמצעים שעמדו לרשותה את מי שסומן כזכאי להשתתפות בצער. צנצנות עמוסות בנוזל המתוק והריחני, ועליהן מדבקות הזיהוי, הוענקו לכל אותם מוכי גורל שהסיפור שלהם חילץ מסבתא רחל אנחה עמוקה, טובה ומשחררת. גם מלפפונים חמוצים לא קיבלת לקחת איתך לביתך, אלא אם שוכנעה סבתא כי מצבך מצדיק זאת. כך, באמצעים ביתיים פשוטים, של חמוצים מזה ומתוקים מזה, שלטה סבתא רחל ביד רמה בסביבתה והעבירה מסרים ברורים, מי זכאי לרחמיה ומי אינו זכאי וימשיך לחכות שהגורל יתאכזר אליו.
את המתכון להכנת המלפפונים החמוצים והריבות המופלאות לא ניתן היה לחלץ מסבתא רחל, בעד שום הון שבעולם. לא בתחינה, לא באיומים, ואף לא במניפולציות רגשיות. סבתא רחל ידעה לזהות את כל אלה ולחמוק מהם ללא קושי. ואם העזת לחזור ולבקש, תגובתה הייתה קשורה תמיד לאמירות סופניות כמו "לפני שאני אעצום את העיניים תקבלו את המתכון. לא דקה קודם". את המתכון הביאה איתה סבתא משם, מהמקום בו שהיו ישנות על דרגשים, חמישים בנות בחדר, שלוש בנות בכל מיטה, ללא מזרון. כשבטנן מצומקת וריקה, הן היו מחליפות מתכונים ומשננות אותן בעל פה. אבל היא לא בטוחה. סבתא עצמה מעולם לא סיפרה לה את זה.
לה, היא ידעה, לא הייתה שום טרגדיה שתצדיק חמלה.
היא מעבירה במוחה את היום שלה. רואה אותו בהילוך מהיר, יודעת בדיוק איך הוא ייראה. כמו זה שלפניו וזה שלפני לפניו. כמו האיש שנכנס למשרדה ושוטח בפניה את המקרה שלו. מנסה להצדיק את השלט שתלוי לה בכניסה, שחוק ומתנדנד, "מקרים מיוחדים". בקול שקט ועמוק או גבוה ותוקפני, לעיתים תוך הרמת יד של ממש, טוען ומסביר, למה יש להאריך את הדרכון או להוציא חדש מייד עכשיו, כי זה דחוף. עניין של חיים ומוות. היא תמיד מסבירה, שלא ניתן להוציא במקום, שצריך לשלוח לירושלים, להדפיס את החותמת המיוחדת של המדינה. אין את זה בסניף שלהם.
אל חדרה נכנסים בזה אחר זה, גברים ונשים, כהים ובהירים, צעירים ומבוגרים, ומנסים להסביר לה שהם מקרה מיוחד. היא חושבת שהם באמת מיוחדים, אפילו כשהם צועקים עליה, מנופפים באצבע, מתיישבים ומאיימים שלא יעזבו בלעדי הספרון הכחול הקטן. עיניה מתמלאות דמעות בגלל הסיפורים שלהם, למרות שהיא יודעת שחצי מהסיפורים הומצאו ערב קודם או ממש כאן, במסדרון, דקה לפני שנכנסו לחדר שלה ומה שיש בו גרעין אמת, גם הוא מוגזם ומופרך והוצא מפרופורציה רק כדי להרשים אותה. עדיין, היא מתכופפת אל המגירה, כדי לחפש משהו וגם כדי לנגב את קצה העין. "מצטערת", "האלרגיה" היא מתנצלת בפני מי שהיא לא חייבת לו התנצלות, אבל ככה היא. לא מיוחדת שמטפלת במקרים מיוחדים.
היא לובשת בגדים נוחים ויוצאת להליכת הבוקר שלה. במעין ילדותיות היא מקווה שההליכה תשפר אצלה משהו, שישתחררו חומרים כימיים במוח שלה, אנדורפינים או איך שלא קוראים להם, שיעזרו לה לעבור את היום הזה.
היא הולכת במסלול הרגיל. לפניה הולכת אישה. בכל בוקר היא רואה אותה. היא רואה אותה גם בכל ערב, כשהיא חוזרת מהעבודה. האישה לבושה בטרנינג כהה, שימיו הטובים הרחק מאחוריו. גם בקיץ. הבגד תלוי על האישה השדופה. היא כל כך רזה עד שקשה להביט. כאילו עוד רגע תתקפל ותשבר לשניים. שיערה הבלונדיני, כנראה היה פעם יפה, אבל היום הוא לא נקי, אסוף בתוך כובע מצחייה.
היא לא מבינה לאן הולכת האישה, ומה תכלית ההליכה המתמשכת. אישה שבירה, כמו צל מרחף, ללא דמות. הנה אישה שהכאבים שלה תלויים לה על צווארה, היא חושבת מחשבה שיש בה אפילו קנאה.
האישה הולכת מהר, מחזיקה את מכנסי הבד שלה, כדי שלא יזלגו ממנה. היא הולכת בעקבות האישה, פוסחת על הפנייה במסלול הקבוע שלה. הן פונות יחד לרחוב קטן, מתפתלות איתו ושוב פונות.
היא לא מומחית במעקבים וחוששת להתגלות, אבל הסקרנות משתלטת עליה לגמרי. היא מאטה, רוצה ליצור פער בינה ובין האישה עם הכובע, כדי שהאישה לא תחשוד בה, אבל האישה ממילא מנותקת. לרגע כמעט נדרסה כשחצתה את הכביש והיא הייתה קרובה למשוך אותה אליה, כדי להציל אותה.
לאחר שחצו בנס את הכביש, ניגשה האישה לגן הילדים שבסוף הרחוב, נשענה על גדר הגן, והחזיקה בה בשתי ידיה. את אצבעותיה הדקיקות השחילה בין החורים וסגרה את כף היד.
הילדים שיחקו בחצר הגן, בהמולה גדולה. היא שמעה את האישה קוראת בקול חלש, שנדמה היה לה שהיא שומעת בו מבטא רוסי: "אלון, אלוני". בלחישה כמעט "אלוני, אלוני". ילד קטן, כבן שלוש, צהוב שיער, ניגש אל הגדר. האישה השחילה את היד וניסתה ללטף את הילד. היא שמעה אותה אומרת "ילד טוב של אמא, אלוני. אתה יודע שאמא אוהבת אותך, כן? "אמא, מכינה לך חדר, אלוני. אתה תבוא לגור עם אמא, כן?". הילד אלוני הפנה את גבו לאישה, התרחק בשתיקה וחזר לשחק עם הילדים. היד הדקיקה נותרה תלויה באוויר.
האישה המשיכה ללכת, עיניה נעוצות באדמה. היא ראתה שכבר מאוחר ופנתה משם לרחוב המוביל לביתה. האישה הלכה ודהתה עד שנעלמה. היא הרגישה שהייתה רוצה לתת משהו לאישה הכחושה והכאובה הזאת, אולי מלפפונים חמוצים, אולי ריבה, אולי אפילו את שניהם.
היא הלכה הביתה, התקלחה בזריזות. לוקחת נשימה עמוקה.
התור מחוץ לחדרה ארוך. כל אחד מקרה מיוחד. היא מתבוננת בגבה היוצא של אישה שמנה מאד, מזיעה, שישבה אצלה 26 דקות. הממוצע שלה זה 18, זה מה שהיה כתוב במכתב שקיבלה לא מזמן, והמנהלת דיברה איתה שיש להפחית. אבל הגוש בגרון שלה לא מאפשר לה. היא נותנת להם להמשיך.
נכנס גבר גבוה ובהיר. הוא מגיש לה טופס. משקית ניילון הוא מוציא נייר נוסף ושני דרכונים. פסק דין במעמד צד אחד להוצאת ילד מגבולות המדינה. היא מדפדפת במהירות בדרכון. כשהיא מסתכלת לתוך העיניים של האיש, היא יודעת בדיוק מה היא תמצא. הדרכון הראשון הוא הדרכון של הילד. עמוד מספר ארבע, מגלה את התמונה. השיער הצהוב מוכר לה.
העיר שלהם לא יותר מדי גדולה. היא תראה אותה שוב. דקה, עצובה, הולכת במסע רגלי. חבל שלא ניגשה אליה כבר היום. מחר זה יהיה מאוחר מדי. היא החזירה את שני הדרכונים לאיש שמולה והחתימה את הטופס שהושיט לה. "מאושר".
