סבתא שלי הייתה בשואה. גם סבא שלי.
סיפרו לי שסבא שלי היה ביערות. פרטיזן. זה נשמע לי כמו טרזן. בלילה אני מדמיין את סבא שלי על העצים, מתנדנד על חבל ארוך, עובר מעץ לעץ ומתחמק מהנאצים הרעים.
אבל כולם אומרים שסבתא שלי היא הגיבורה האמתית. בשואה היא הייתה מזכירה במשרד של איזה רופא. מזל שסבתא שלי עבדה אצל רופא. רופאים הם אנשים טובים, הם עוזרים לאנשים אחרים. גם השם של הרופא עושה לי הרגשה טובה. אני לא זוכר בדיוק את השם שלו, אבל קראו לו משהו כמו "ינגל'ע". "ינגל'ע" זה שם החיבה שסבתא קוראת לי וסבתא אוהבת אותי הכי בעולם. אז אני שמח שסבתא עבדה אצל "ינגל'ע". הוא בטח שמר עליה, שם בשואה.
אתמול שיחקתי מסירות עם חגי ברחוב שלנו. הרחוב שלנו קטן וצר ומתאים בדיוק למסירות שלי ושל חגי. שיחקנו אולי שעתיים. לא הפריע לנו בכלל שהניצולה ישבה על הספסל שמחוץ לבית שלה והסתכלה. היא תמיד יושבת שם. גם בלילה. אבא אומר שצריך לתת לה כבוד בשביל מה שהיא עברה, אבל אותי היא מפחידה. השיער הלבן שלה פרוע ולפעמים אני שומע אותה מדברת אל עצמה בשפה שאני לא מבין. היא גם תמיד צועקת עלי ועל חגי כשאנחנו משחקים ברחוב: "לכו ביתה ראוס". תמיד אותן שלוש מילים "לכו ביתה ראוס". אבל היום היא שתקה לגמרי. רק ישבה שם והסתכלה לאיזו נקודה באוויר. עשיתי סימן לחגי שזה בסדר, אפשר לשחק.
אני קטן. רזה ונמוך לגילי. אמא אומרת שיש כאלה שצומחים מאוחר. אז אני מחכה שיהיה כבר מאוחר. לפעמים אני מפחד שיהיה מאוחר מדי, ואולי לא אספיק לגבוה.
חגי הוא ענק. גבוה ורחב כזה, למרות שהוא גדול ממני רק בשלושה חודשים. חגי זורק את הכדור רחוק ואני רץ להביא אותו, חוזר בלי אויר ומנסה להחזיר לו את הכדור בזריקה חזקה. איכשהו תמיד הכדור מגיע ישר לידיים של חגי. היום כששיחקנו, הרגשתי ממש טוב. שלוש פעמים אפילו תפסתי את הכדור. בלב חשבתי שהנה, אולי כבר מאוחר, וצמחתי.
בפעם הרביעית תפסתי את הכדור בידיים וזרקתי אותו הכי חזק שיכולתי. חגי היה אדום כמו עגבנייה כשתפס את הכדור. הוא לקח צעד אחורה, כיוון אלי וזרק את הכדור בכל הכוח העצום שיש לו. הכדור עף למעלה למעלה. הרגשתי חזק, רצתי אחריו. ידעתי שאני יכול לתפוס אותו. הרמתי את הראש, התרכזתי בכדור ורצתי במהירות עד לקצה הרחוב. פתאום שמעתי רעש אדיר. זה היה הרעש הכי חזק ששמעתי בחיים שלי. ראיתי את הניצולה עומדת בשיער לבן ופרוע מול משאית. היד שלה הייתה מושטת קדימה וכף היד פתוחה כמו תמרור "עצור". הלב שלי דפק כמו משוגע. הייתי בטוח שהניצולה עומדת לצעוק עלי. אולי אפילו להרביץ לי. רעדתי כולי. אבל במקום זה, הניצולה ניגשה אל חלון המשאית והתחילה לצעוק על הנהג בקול רם, אדיר. לא הבנתי למה היא צועקת על הנהג ואיך יוצא לה הקול הזה. למה היא לא צועקת עלי? הרי אני לא נזהרתי. רצתי בכביש. פתאום הכל נעשה מטושטש.
כשפתחתי את העיניים, לא ראיתי כלום. היה חשוך כמעט לגמרי. הריח היה מוזר. כמו ריח של גרביים בחורף שלא מספיקים להתייבש, ואמא אומרת: "לא נורא, תגרוב". זזתי קצת. הרגשתי יד יבשה נוגעת לי במצח. היד הגישה לי כוס מים. אני בבית של הניצולה. כל כך הרבה פעמים אני וחגי עברנו ליד הבית הזה. תמיד התריסים סגורים. היינו מדמיינים מה יש בפנים. אולי יש לה כלב, שקוראים לו "ראוס". זה נשמע לי שם של כלב, אבל אף פעם לא ראיתי אותה יוצאת לטייל עם ראוס. אולי היא מחזיקה את הכלב בשבי? אולי אני צריך להציל אותו?
נעמדתי מהר על הרגליים, שלא תראה שאני רועד. שתיתי קצת מים. בחדר הייתה ספה אפורה וישנה וכורסא חומה אחת. ליד הקיר עמדה שידה. התקרבתי וראיתי שעל השידה מסודרות תמונות בשחור-לבן. הניצולה שתקה בזמן שהסתכלתי בתמונות.
בתמונה אחת ראיתי חתן וכלה. בתמונה אחרת ראיתי שתי ילדות. הן נראו בדיוק אותו דבר, כאילו זו אותה ילדה, רק פעמיים. בתמונה הגדולה ראיתי משפחה – אבא, אמא, שלושה בנים, ילדה ועוד ילדה אותו דבר. לילדה הכפולה היו עיניים בהירות, בדיוק כמו לניצולה.
ואז ראיתי עוד תמונה. הלב שלי דפק במהירות. היו שם שני טורים. זוגות זוגות של ילדות שנראו כאילו שיכפלו אותן. כאילו הן עומדות בתור לאיזו תיבת נוח משונה. הניצולה אמרה "מתים, כולם מתים". המשכתי להסתכל בתמונה. מול זוגות הילדות עמד גבר גבוה ויפה, לבוש מדים. לידו עמדה אישה צעירה, מחזיקה ביד נייר. הסתכלתי טוב טוב על הצעירה שבתמונה. התרגשתי כל כך, עד שכפות הידיים שלי התחילו להזיע והכוס כמעט החליקה לי. הצבעתי על הצעירה ואמרתי: "זאת סבתא שלי!" הניצולה המשיכה למלמל "מתים, כולם מתים", צעקתי "זאת סבתא שלי, זאת סבתא שלי". חזרתי שוב ושוב על אותן שלוש מילים "זאת סבתא שלי", כמו "לכו ביתה ראוס". אחר כך הוספתי בקול חלש "זאת סבתא שלי, היא לא מתה. סבתא שלי חיה והיא גרה בפתח תקוה", אבל הניצולה המשיכה להגיד "מתים, מתים. כולם מתים".
שמתי את הכוס על השידה, פתחתי את הדלת ורצתי הביתה. רצתי מהר מהר, אפילו במדרגות, שלוש קומות, ופתחתי את דלת הבית. אמא עמדה במטבח וחייכה אלי. "הכל בסדר, מתוק שלי?" נשמתי עמוק ואמרתי: "אני חושב שכבר מאוחר", והלכתי לשטוף פנים.
מוקדש באהבה רבה לסבי וסבתי, יוסף ושרה (שטרן) רבי ז"ל, שניצחו את הנאצים בגופם ובנפשם.
אני כולי צמרמורת.
איזה סיפור.
תודה רבה, עינת. שמחה שהצלחתי לגעת.
מקסים וסוחף וסיפור בפני עצמו בלי ועם קשר למציאות.
תודה רבה❤
וואו צפי. הסיפור בועט וכואב ומרגש. קראתי בשקיקה והרגשתי כאילו הכדור נבעט לי ישר לבטן.
תודה רבה על תגובתך המרגשת.
צפי, היום אני לא מצליחה לבכות.. יום השואה גורם לי להסתגר… זכרונות של אנא ומחשבה על הזוועות שעברה – אני הודפת!! הסיפור שלך עצוב כל כך רגיש ונוגע בנימי הנפש – והמה הצלחתי להזיל דמעה. תודה
מבינה מאד לליבך, מאירה יקרה. לפעמים דמעה זה מה שצריך.