סיפור על אהבה וח... (רמז - זה לא סיפור על אהבה וחושך, כמו אצל עמוס עוז)
כשהיינו זוג סטודנטים דלפונים ואהבתנו בערה בנו, החלטנו לעזוב את הקן החם של ההורים ולעבור לגור יחד בתל אביב. הדירה שנכנסנו אליה היתה בצפון הישן של תל אביב, מהסוג שכדי להגיע אליו, צריך לרדת מקומת הכניסה (ולא לעלות, כמקובל). כלומר, הדירה היתה במפלס נמוך ממפלס הרחוב. לא לחינם אני מציינת את הפרט ההנדסי הזה. הוא חשוב להמשך.
הדירה הייתה מרווחת מאד ונחמדה. ואנחנו היינו מאושרים עד הגג. כטוב ליבנו בדירתנו החדשה, הזמנו כמעט מדי ערב אורחים, לחלוק עימם את אושרנו ואת מעוננו החדש. ערב אחד היו אמורים להגיע אלינו בת דודתו המקסימה של בעלי (יש רק אחת כזו, אז היא יודעת שאני מדברת עליה) ובעלה, המקסים לא פחות.
בעלי היקר (שאז היה עדיין רק "בן זוגי"), התעורר מוקדם בבוקר והתארגן לצאת לעמל יומו בעבודת הסטודנטים שלו (פועל בניין, מאבטח בבורסת היהלומים או גנן, אני לא זוכרת באיזה מהן הוא החזיק באותו שלב). אני שכבתי עדיין על יצועי. בשלב זה, שנינו שמענו קול מוזר שבקע, לא עלינו, מהאסלה בשירותים. אהובי היקר אמר לי: "השירותים משמיעים קולות מוזרים. יום נעים". נשיקה זריזה והדלת נטרקה אחריו.
שניה לאחר מכן שמעתי "גלו-גלו-גלו" חזק, שלא ניתן היה לטעות בו או להדחיק אותו. קפצתי מהמיטה, ורצתי לשירותים. כבר בדרך, בעודי יחפה, הבנתי את גודל הטרגדיה. השירותים עלו על גדותם. ריצפת הדירה כולה היתה מכוסה בנוזל מעורב עם גושים שהגיעו מהביוב של הבניין כולו, שצף ועלה מתוך האסלה שלנו. כן, כאן נכנסת האנטומיה המיוחדת של הבניין, שאיפשרה את המצב המיוחד שתואר לעיל. אין צורך לתאר את הריח שאפף את הדירה ואת הגועל שאחז בי. אני, בחורה בת 22, ילדה טובה כפר סבא, לבד בדירה בתל אביב, מוצפת ב…חרא (אין דרך יפה לומר זאת). הורי היקרים השתדלו להכין אותי לחיים בדרכים שונות. אבל איש לא הכין אותי לתרחיש כזה. עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד מבחינתי. התקשרתי לאמא שלי.
היא שמרה על קור רוח ונתנה לי עצה מבריקה, שמפאת המצב לא יכולתי לחשוב עליה בעצמי. להזמין אינסטלטור. דשדשתי בנוזל החום והמצחין שהציף את דירת החלומות, הבאתי דפי זהב (זוכרים?) והתקשרתי לבעל המקצוע.
לאוניברסיטה כבר לא הלכתי אותו יום. עמדתי ושאבתי את הבלילה מרצפת הדירה. גרפתי, סחטתי, שטפתי וחוזר חלילה. השרברב הופיע אחרי שלוש שעות, ואחרי שתי דקות של עבודה הגיע אלי כשהוא אוחז במוט מחודד ועליו גוף הנדסי בלתי מזוהה "איבדת את זה"? שאל בציניות. הסתבר שסבון האסלה נסחף אל תוך הביוב וסתם את צנרת הבניין כולה. עבור שתי דקות עבודה (והצלת נפש אחת בישראל), גבה ממני האיש סכום שהיה שקול אז למשכורת חודשית של סטודנט, ואילו אני המשכתי לשאוב, לסחוט ולנקות, במשך היום כולו. כשסיימתי להוציא את הנוזלים ואת המוצקים, שטפתי את הריצפה חזור ושטוף, לפחות 5 פעמים (אני לא מגזימה), עד שהצלחתי להשתחרר מהריח.
בערב חזר אהובי, והגיעו האורחים, התפעלו מהדירה היפה והנקייה, טעמו מהעוגה החמה שהגשתי להם, וכאילו לא היו הדברים מעולם.
בלילה, לפני השינה, הייתי סחוטה לגמרי מאירועי היום, אבל לא ויתרתי, וסיפרתי לבן זוגי את מה שעבר עלי היום, כולל הפרטים כולם. האמירה המגוחכת שלו "אבל הייתי צריך ללכת לעבודה", נדחתה על ידי בשאט נפש. או אז קיבלתי הבטחה מבן זוגי, שלעולם, אבל לעולם, הוא לא יעזוב אותי שוב שקועה בתוך החרא…
ומאז ועד היום, טפו טפו טפו, הוא מקיים.
שאלה - למה בחרתם בבן הזוג שלכם?
אהבה שמאהבה, הכל טוב ויפה. אבל למה באמת בחרתם בא' ולא בב'?
למה אתם כבר שנים (נשואים או לא, זה לא ממש משנה) עם יוסי ולא עם יחזקאל? למה עם דגנית ולא עם עידית? יד על הלב, מה הסיבה האמיתית?
אצלי זה הולך ככה:
א' – טוב הלב שלו והידיעה שתמיד, אבל תמיד, ולא משנה מה יקרה, אני יכולה לסמוך עליו.
ב' – יש לו את הריח הכי טוב בעולם.
ג' – הוא הבטיח לי שכל עוד נהיה יחד, הוא תמיד יקלף בשבילי תפוזים. כן. זה מה שביקשתי.
וכשמחברים את אלף עם גימל, יוצא שעד היום, הרבה מאד שנים אחרי, אני אוכלת כל בוקר תפוז מקולף וחתוך. היום זה כולל גם אשכולית, ושניהם מהעצים שלנו בחצר. מה אישה צריכה יותר מזה? (אולי זר פרחים וכמה זוגות נעליים, אבל באמת לא הרבה יותר).
ואחרון אחרון חביב – אני פשוט מאד מאד מאד אוהבת אותו.
שיר
אֲהוּבִי
הִתְכּוֹפֵף וְלָחַשׁ עַל אָזְנִי " אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ ".
שְׂפָתָיו לֹא יָדְעוּ שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתִי
ואזני לֹא יָדְעוּ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
קוֹל נֶעְלַם בִּשֵּׂר זֹאת לִשְׁנֵינוּ,
וַאֲנַחְנוּ שָׁמַעְנוּ בְּקוֹלוֹ
וְהִנַּחְנוּ לָאַהֲבָה לִסְחֹף אוֹתָנוּ.
אֲהוּבִי וַאֲנִי, בָּחַרְנוּ זֶה בָּזוֹ בְּעֶרֶב מִקְרִי אֶחָד.
עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה
פוסט זה נכתב לרגל יום האהבה וכחלק משיתוף פעולה בקבוצת בלוגרים מקסימה ופוריה שנקראת "בלוגרים ישראלים: תמיכה, שת״פ ומוטיבציה".
אני שמחה להציג את נעה נוימן, בעלת הבלוג "זו רק אני או ש….", שחובק בתוכו את עולם המשפחה וכל מה שמעניין הורים וילדים, ביחד ולחוד – מקומות בילוי, אטרקציות, ספרים, משחקים ורחשי לב.
נעה כתבה פוסט משלה ליום האהבה:
מה זו אהבה? פוסט מהורהר ליום האהבה. ממליצה לכם בחום לקרוא.
חג אהבה שמח לכולנו. תמיד טוב לאהוב!
ניסיון
צפי יקרה,
כבר אמרתי לך בראשון ואחזור על כך בראשון הקרוב שוב: כתבי , כתבי, כתבי!!!!
מרגש ונוגע הכי! יום אהבה שמח(:
את תמיד אומרת, ולי תמיד כיף לשמוע. תודה, תודה, תודה!
חחחח, לגמרי החזרת אותי לחוויה דומה, רק תוסיפי חודש 7 ובן זוג בעבודה – בחו"ל.
זיכרון, מוחשי ביותר. עד היום, כשהשירותים משמיעים, קולות משונים, אני נכנסת לחרדה קיומית מטורפת?.
תודה רבה על השתתפותך בבלוג הופ❤️
תודה שהושטת לי יד, גלית.
נראה לי שאת חייבת לי סיפור. אני סקרנית.
מי ששרד צונאמי כזה של חרא ישרוד הכל!!! אבל נשארתי עם שאלה שמטרידה אותי בכל זאת: העוגה שהכנת – זה היה אחרי שניקית את הבית כאילו? באלו הידיים??? עוגת שוקולד?
למה בחרתי: בגלל החיבור לצד הנשי שאצלו – בגלל החיבור לצד הגברי – בגלל הסקס
הצחקת עם העוגה וסיקרנת עם הסיום. תגובה מושלמת. תודה, יקירתי!