קיץ 1977 היה לוהט. השמיים להטו, האדמה להטה. אפשר היה לראות איך השיחים ברחוב מעלים אדים, כמו תה בחורף. ברדיו אמרו שמי שלוקח ביצה ופותח אותה על המכסה של המנוע של המכונית, אחרי שתי דקות וארבעים שניות תהיה לו ביצת עין. הצעתי לאבא שננסה, אבל הוא צחק.
היה כל כך חם, שבכל יום אחר הצהריים, כשאבא היה חוזר מהעבודה, הוא היה פורש מגבת רטובה על הספה בסלון והייתי נשכבת עליה בגופיה ומכנסי ספורט קצרים. אבא היה פותח את הוינטלטור ואני הייתי מתקררת לי וצופה בכל התוכניות ששידרו בטלוויזיה. כשהיה מגיע הצפצוף של החדשות, אבא היה מכבה את הטלוויזיה וקורא לי לאכול ארוחת ערב.
אבא אמר שרק קיץ 1956 היה חם כמו קיץ 1977, ושאז הוא היה בדיוק בגילי "ראית איזה צירוף מקרים, נַתּוּש"? הוא צחק.
בסוף כל קיץ יש לי יום הולדת. כל שנה, לקראת יום ההולדת הייתי נעשית עצבנית, בגלל המעטפה. כל בוקר הייתי מתעוררת וסופרת את הימים. השנה לא התאפקתי ושאלתי את אבא אם כבר הגיעה המעטפה. הוא חייך ואמר לי: "אל תדאגי, נַתּוּש. הכל יהיה בסדר גם השנה". אבל אני דאגתי.
בתחילת החופש עברה לבניין שלנו ילדה חדשה. ראיתי אותה כששיחקתי סטנגה בכניסה לבניין עם אבירם, הבן של השכנים מקומה ראשונה. היא התקרבה אלינו ואמרה "אני ליהי, אנחנו גרים בקומה השלישית. איך קוראים לכם"? אף פעם לא שמעתי ילדה מדברת כמו ליהי. לי לקח חודשיים עד שהיה לי אומץ להוציא מילה מהפה במקום חדש. גם השם שלה היה חדש לי. הוא נשמע לי כמו מחרוזת של פנינים "לי-הי", שכל הברה נצצה בו בנפרד. היא הייתה בגילי, אבל נראתה אחרת. גבוהה, עם רגליים מוצקות ושזופות. אני הייתי נמוכה והרגליים הדקות שלי השתלשלו מתוך הג'ינס כמו שני חוטי מקרמה. היה לי שיער חלק ובהיר שאבא היה מקצר מדי פעם. לליהי היה שיער ארוך ומתולתל. כל תלתל היה בגוון אחר של חום, ובאמצע כל תלתל הייתה קווצת שיער בהירה, שזהרה בשמש כמו פסים של זהב. כשליהי סובבה את הראש, התלתלים שלה היו קופצים לכל הכיוונים וממשיכים לרקוד עד שנחתו כל אחד במקומו, בסדר מופתי.
נעשינו חברות הכי טובות, ליהי ואני, בקיץ הלוהט של 1977. היא ידעה המון דברים. איך מורידים שערות מהרגליים ומה לשים על הפנים כדי שלא יהיו פצעים. ליהי אמרה שהעור שלי טוב, אבל בכל מקרה צריך להתחיל לסבן את הפנים בסבון המיוחד שאפשר לקנות רק בבית מרקחת "כנרת", ושחייבים גם בבוקר וגם בערב, אחרת זה לא יתפוס. ליהי ידעה מהר מאד מי מהבנות בבניין לובשת כבר חזייה ומי כדאי שתתחיל, אחרת זה ייגמר לא טוב. לא כל כך הבנתי למה הכוונה, אבל שמחתי שיש לי את ליהי שתגיד לי כשיגיע הזמן, לפני שזה ייגמר לא טוב בשבילי.
בילינו כל היום ביחד, ליהי ואני. ליהי תמיד ביקשה שנהיה אצלי. אני דווקא רציתי שנהיה אצלה. היו לה שני אחים קטנים שהסתובבו בבית, פיזרו צעצועים וצעקו אחד על השני בקול רם, ואח גדול שהיה סגור בחדר שלו וכמעט אף פעם לא יצא. כשהיית נכנס אליה הביתה, היה פוגש אותך גל גדול של ריח. לרוב ריח של טיגון. שניצלים, קציצות, דג. הריח ישב שם באופן קבוע וגם הסירים של אמא של ליהי. בימים שהיה לי מזל, אמא של ליהי הייתה מזמינה אותי לאכול איתם ואז הייתי יושבת עם כולם, סביב שולחן של דיבורים, צחקוקים, צעקות, בעיטות מתחת לשולחן, ואוכלת את האוכל שבדרך כלל רק הרחתי. האוכל בבית שלי דווקא היה בסדר, אבל לא היה לו ריח. אבא ואני היינו מקבלים כל שבוע את האוכל בקופסאות מגברת לוי, שגרה בבניין ליד. בסוף השבוע היינו מחזירים לה את הקופסאות הריקות ומקבלים חדשות.
אמא של ליהי היתה אישה שמנה וחייכנית, שחוץ מלבשל הייתה מדברת כל היום בטלפון עם האחיות שלה. ליהי אמרה שאמא שלה לא זזה בלי האחיות שלה. שהיא מתקשרת לבדוק איתן כמה מלח להוסיף למרק וכמה גלילי נייר טואלט לשים בשירותים. אמא שלה הייתה נחמדה אלי, אהבתי את הפנים המחייכות שלה וקיוויתי שהיא תזמין אותי לאכול איתם. אבל רוב הזמן, בקיץ הלוהט של 1977, היינו בבית שלי. שוכבות על המגבות הרטובות ומדמיינות מה נעשה בכיתה ז'.
בוקר אחד הלכנו לבריכה. כשחזרנו הביתה היינו אדומות ובוערות. ליהי אמרה שהכי טוב שנמרח על הגב לֶבֶּן, כדי שלא ישרוף לנו. הבאתי לֶבֶּן מהמקרר, מרחנו אחת לשנייה על הגב ונשכבנו על הספות בסלון. ליהי הציעה שנשחק משחק. שמחתי. אין הרבה דברים שאתה יכול לעשות כשאתה שוכב על הבטן עם לֶבֶּן על הגב. ליהי אמרה שבמשחק כל אחת תגיד לשנייה מה היא חושבת עליה. אבל באמת, רק את האמת. ליהי אמרה שהיא תתחיל, כי זה המשחק שלה. הסכמתי. "את ילדה נחמדה. אבל אין בך שום דבר מיוחד, נַתּוּש ".
הלֶבֶּן הקר התחיל לבעור לי על הגב. "נראית רגיל, לא טיפשה ולא חכמה. רגילה. סתם ילדה. סתמית".
שתקתי. לא רציתי את המשחק הזה יותר. רציתי שליהי תלך הביתה. גם אם אף פעם לא אוכל את האוכל של אמא שלה. גם אם לא אראה את אמא שלה או את האחים שלה. גם אם לעולם לא אדע מהו הרגע הנכון בשבילי ללבוש חזייה. רציתי שתלך.
אבל ליהי המשיכה "כן, חוץ מדבר אחד, את ילדה בלי אמא. אמא שלך ברחה לאמריקה אחרי שנולדת ואף אחד לא שמע ממנה עד היום. שמעתי את אמא שלי מספרת את זה בטלפון". קברתי את הראש שלי במגבת הרטובה. הרגשתי איך כל הגוף שלי שורף. לא רק הגב.
זה לא יכול להיות. אמא שלי שולחת לי כל שנה ברכה ליום הולדת. וגם השנה היא תשלח. אבא אמר שיהיה בסדר.
חידון קצרצר ומתוק
מכיוון שכבר נכנסנו לאווירת שנות ה – 70, הכנתי חידון חביב בנושא.
בידקו את עצמכם – עד כמה אתם זוכרים מה באמת היה בשנות ה – 70?
10 שאלות. כיתבו לי כמה קיבלתם.
צפי! את לא יכולה להשאיר אותי במתח! אני רטצה המדך לסיפור הזה…
וחוץ מזה שקיבל י 4/10 אבל זו לא חוכמה, כי נולדתי בסוף שנות ה70….
צעירונת שאת! אבל כל הכבוד על התוצאה. ואיזה כיף שאהבת את הסיפור.
קיבלתי 3 !!!! ודווקא כן הייתי אז בסביבה, אבל אני כבר בגיל שבו כל העשורים מתערבבים…
תיאור כל כך יפה של הבנות עם הלבן על הגב השורף. את יודעת מה הסיפור שלך הזכיר לי? את החברות בין לילה לאלנה בסדרת הסיפורים הנפוליטנים (החברה הגאונה). הסדיסטיות של ליהי והפגיעות של של נתוש. ועוד הבאת לי בסיפור הזה את השיר של מרים ילן שטקליס, ששמו, כמה מתאים – "חברות" (עם שורוק)["אמרתי לה: ריבה'לי, בואי אלי. אמרה: לא. אמרתי: נשב על יד הארון, בארץ אולי. אמרה: לׂא. אמרתי: עומד שם כסא, כולו על שלוש, ואספר לך סיפור על בן מלך והוא פרעוש. אמרה: —— לׂא ולׂא ולׂא, ואינני רוצה! מירה קפירה, לכי לישון! והושיטה לשון… ——הלכתי לאמא. אמרתי: אספר לך סיפור ועוד לא סיפרתי? אמרה: כמובן. מעשה בשני חתולים וביתם על ארובה? אמרה: אדרבא ואדרבא! ואם שיר לך אשירה – לא תאמרי – מירה-כפירה? אמרה: לׂא! לׂא ולׂא ולׂא! כי אׂמַר מירילי, שירי-לי מירילי, שירי בתי, ילדתי חמודתי! ככה וככה הנעימה לי החברה שלי, אמא'לי…."]. ובטוויסט מפתיע, כדרכך, דוקא אמא אין לנתוש. כיווצת את ליבי! חברות, איזה נושא עמוס וגדוש והפכפך.. תודה שהבאת אותו כככה לפתחי 🙂
כמה שאני התגעגעתי!
לא הכרתי את השיר הזה של מרים ילן שטקליס. כל כך יפיפה ונוגה!!! תודה שהכרת לי אותו.
בכלל, אני חושבת שיש בשירים שלה המון עצבות.
כשהקראתי אותה לבן הבכור שלי, כשהיה קטן, הוא ממש לקח ללב ובסוף ביקש ממני להפסיק, כי היה לו עצוב מדי.
מחכה לראותך בקרוב, יקירתי.
וואו כואב הסיפור שלך. צובט בלב. ושנות ה70, שנות ילדותי ממש, שנות בית הספר היסודי. היה חם ואצלנו המגהות הרטובות נתלו מעלינו וטיפטפו מים. היום זה מראה לי בעיקר כמו עינוי סיני.
חג שמח ושנה טוהה לך ולבלוג
שנה מקסימה גם לך, ציפי. משמח אותי שהסיפור נגע ללבך. תודה!
5/10 למי שנולדה בתחילת שנות ה70 :(…סיפור מקסים ובועט
אחלה תוצאה, אחותי. ואיזה כיף שאהבת את הסיפור!
צפוש יקירתי. מדהים. הופתעתי לגמרי .
בתחילה חשבתי שזה סיפור של כיף, סיפור נחמד על חברות של שתי נערות מתבגרות בחופש הגדול. ואז הרגע המטלטל של החיים. החשיפה והאמת הכואבת שמי שחשבת אותה לחברה הטובה, בהבל פה חושפת בצורה די בוטה את הסוד הכמוס. ולא רק, אלא גם נותנת לה כותרת שזו המיוחדות שלה (או מה שמייחד אותה). לפעמים יש רגעים קשים בחיים וממקום כזה אפשר רק לצמוח ולקבל עוד קצת כוח כדי להתגבר.
איזה כישרון כתיבה ויצירה. כל הכבוד.
מחכה כבר לסיפור הבא. באהבה חנה
איזה מזל שלי יש אמא. ועוד אחת כמוך!❤
חייבת להיות הזהאת טישיו בתחילת סיפור כזה.
אני רואה עיצוב של אייקון במיוחד בשבילך.
הכתיבה שלך היא השראה, הזכרת לי את סבתי ז"ל, שהאמינה שים ושמש הם התרופה להכל, ככה זה שמגיעים מפולין. היא הייתה גוררת אותי באוטובוסים מחולון לים בבת ים. היינו נשארות שם עד שאני הייתי מקבלת צבע בלחיים. היינו חוזרות הביתה והיא הייתה פורסת מגבת ואני הייתי נחה עליה, עם לבן על הגב.
הסיפור שלך מרגש ונוגע במרכז הבטן הרכה בבום אחד ענק. לכולנו יש את החברה הזאת שיודעת לגעת בנקודות הטורפה שלנו וללחוץ שם הכי חזק שאפשר.
חייב המשך❤️
אייקון של טישו – ממש עלית כאן על משהו!
את צודקת, היו ימים שהשמש היתה פיתרון להכל. איזו תמימות נהדרת (שהניבה לנו נמשים במקומות רבים ובלתי רצויים…)